לומות על בדידות תפסו עד לא מכבר חלק גדול מהדיסק הקשיח שלי, את חלקם חלקתי אף כאן. הם היו מכים בי בעיקר בתקופת החגים, בדיוק ברגע שבו חולפת שמחת ה"ביחד" המשפחתית, ארוחות החג כבר מאיימות על קו המותניים בדמות צמיג חדש בשיפולי הבטן - והספירה מתהפכת: במקום לספור כמה ימי עבודה נותרו עד לחופשות החגים והגשרים המתוחים ביניהם, מונים את אלה שעוד נותרו, עד לחזרה המבורכת לשגרה.
או אז עולות בעיני רוחו של הזכר הבוגר תמונות מימי רווקותו הרחוקים, עת נחלקו מטלותיו בחופש בין טבילה בים ביום לבין דרינק עם חברים בלילה, ונפשו יוצאת למרחב פרטי משלו, כזה שיהיה אטום לקולות הריב של הילדים או לתביעתה של בת הזוג "לעשות משהו". כי זאת עליכם לדעת, חברים: גבר יכול להיות אוהד של מכבי או הפועל - חיפה, תל אביב, באר שבע או ירושלים - אבל הנשים כולן בית"ר.
עבורן "שקט הוא רפש" כמילות המנון ברית יוסף תרומפלדור (מי האמין שסלע המחלוקת בין שמאל לימין בארץ ישראל היה פעם על איך לאיית את שמו של הגיבור הגידם... אולי כשמעלים את שרידי אלטלנה ממצולות הים כדי לשכתב את ההיסטוריה, יעלו איתה גם את הת' האבודה של טרומפלדור?).
איפה היינו? אה, כן, באשת חיקך שנועצת בך מבט מאשים על כך שאתה רובץ בתחתונים על הספה, בדיוק בנקודת האמצע שמתחת למזגן ומול המסך, ועיניה רושפות כאילו אתה ולא הקב"ה הוא שאשם בכך שחגי ישראל ומועדיו נבראו צפופים כל כך.
תשוקתו של הזכר העברי למעט בדידות מבורכת בתקופת החגים היא יותר מכל יצר אחר (כן, כולל ההוא) אחראית לאחוז הגירושים הגואה בחברה הישראלית. שאיפה לחדר משלך, לדלת שתוכל לסגור מאחוריך, ממ"ד לנפש ולרוח האדם, לפני שזו התמלאה בצווחות ילדים ומבטי תוכחה נשיים.
והנה זה פלא, אך פרחו הגוזלים מהקן וכבר יוצאת נפשו אל אותן ארוחות חג ממש, אל קולות ההמולה, אל חדוות הנעורים, אל אותם ימים שבהם אפילו ישיבה בבית הייתה כרוכה בעשייה: מפנקייק של בוקר ועד לחביתה וסלט של ערב.
אם תרצו, דומה הדבר ללינה בסוכה. מי שאמון על כך מטעמי דת, זכותו תגן על כולנו, פטור מהדיון הזה, אבל באשר לכל השאר: לילה ראשון של חג הסוכות הוא תמיד היחיד, אם בכלל, שבו לנים חילונים בסוכתם. זה מתחיל עוד כנער שעבורו הלינה בסוכה היא הצעד הראשון, מעוף בכורה של גוזל שמכה בכל הכוח בכנפיו כדי לשהות באוויר בכוחות עצמו.
כמה גדול אתה מרגיש כשאתה מביט מתחת לסכך בכוכבי מרום! איזה כיף להתכרבל בשק השינה על הקרקע. כמה שכנועים והפצרות השמעת באוזני אמך כדי שתתיר לך ללון בסוכה שבנית עם ילדי השכנים. והנה כבר אחרי חצות ואתה בסוכתך, רק שבמקום להתפעל מהמרחב, אתה מת שיעלה כבר השחר.
רחש מכיוון פחי הזבל נשמע לך כהכנה לפיגוע, יללות חתולים מקפיאות את דמך כאילו היה זה כלבם של בני בסקרוויל ו... מה זה שנגע לי עכשיו ברגל? נחש, עקרב או עכבר? רוצה לומר: תשוקתו של הגבר הנלחם על עצמאותו ושארית שפיות דעתו בתנאים של אובר־משפחתיות, דומה מאוד לתשוקתו של נער המבקש לעצמו חדר משלו, גם אם יסודותיו קרשים, קירותיו סדינים וגגו כפות תמרים. תן לו את החירות - והוא לא יידע מה לעשות בה. ואולי בכלל מדובר ברוח האדם, או לפחות רוחם של חלק מבני האדם, שמבקשת לה תמיד מקום אחר, טוב יותר, נכון יותר?
גם בשאלה הזאת התחבטתי לאחרונה, דווקא משום שמצאתי. שהגעתי אל המנוחה והנחלה, שאין לי עוד רצון, כוח או צורך להימלט עוד, אין לי עניין בתנועה החוצה אלא רק פנימה, אל חדרי הלב ומעמקי הנפש. שלא יובן לא נכון: אני נהנה משבירות שגרה קטנות, מגיחות לחו"ל או מערב עם חברים בחוץ, אבל בימי חולין די לי בשלוש ההקפות סביב הבלוק עם הכלבה, די לי בעבודתי, שעם הרבה מאמץ מצליחה לקיים אותנו בכבוד, די לי לרבוץ בכורסתי, רגליי מורמות על ההדום ובעיקר טוב לי להפנות את המבט מהמסך המרצד לפניי ולראות אותה, מפתיעה ביופייה כאילו ראיתיה לראשונה - ועם זאת כה מוכרת, מלטפת בעצם נוכחותה גם מבלי שתיגע בי בקצה אצבעה.
המרדף אחרי האושר, תחושת החוסר והבדידות שחשתי תמיד, גם (ולפעמים בעיקר) עת הייתי מוקף במשפחה וחברים, הייתה הכוח המניע של חיי, עד כדי כך שחרדתי מהיום שבו תחדל להתקיים. והנה היא פינתה את מקומה ליש, לקיים, לנוכח, לנוכחת, לשיר של יום חולין, לחן שאינו מחפש עוד חדר משלו, לא מתחנן עוד שיותר לו להעביר לילה ראשון בסוכה. אני מרים את המבט אל תקרת הבית ורואה בעיני רוחי לילה זרוע כוכבים מעל כפות תמרים.
התרעות פיקוד העורף