בייקר מנסה לעשות סדר בבלגן, מי הרג את מי ולמה, אבל דבר מהשיגעונות הישנים אינו ראוי בעיניו לאהדה והערצה. מדובר ברוצח. כשהוא מספר על "הנער", מבהיר בייקר כל מה שכדאי לנו לדעת על המערב האמריקאי הישן; נערים שיחקו באקדחים, נערים הפכו לגברים והרגו כאוות נפשם בהנחה שאף אחד לא רואה.
אף פעם לא הבנתי מדוע המערבון האהוד בדרך כלל כסרט או סדרת טלוויזיה, נותר זנוח כספרים בתרגום לעברית. אינני יודע כיצד יצא עודד מודן מההימור האמיץ שלו לתרגם את "יונה בודדה". זכויות התרגום עלו לו לדעתי יד ורגל, כמו גם תרגום של כ־900 עמודים. אבל כמה טוב ש"מלחמה ושלום" האמריקאי (כן, כן, לא פחות) קיים בעברית יש לי ידע אישי בנושא.
דלטון, שהמוניטין של כנופיית דולין־דלטון מקיים אותו כמיתוס חי ואותנטי, מספר בגוף ראשון על הימים הקשים והארוכים בטריטוריית האינדיאנים, על החיים הקצרים והאלימים בצידו הלא נכון של החוק, ועל היום שבו נורו אחיו למוות במארב מתוכנן היטב בעיירה קופיוויל.
מעבר לקו האופק של 'דספראדוס', קרוב מספיק לשמוע את צניפת סוסו, רוכב עברם של דולין־דלטון - חברים, קרובים, שונאים - המחכה להזדמנות, מחפש את הקרב האחרון".
"הייתי מוכן כאשר התבקשתי לכתוב הקדמה לרומן הקטן והנפלא הזה. הכרתי את הספר, קניתי עותק שלו לפני עשר שנים, הוא היה מונח על שולחן בחדר המגורים עד שעבר למדף ומשם נדחק לירכתי מדף אחר, מחוץ לטווח הזיכרון המקרי.
"הכוחות הפועלים בספר מובהקים במשיכה שלהם לשלושת דליי הטסטוסטרון: גבריות ואלימות שהמחבר טיפל בהם ביד קלה ובעדינות. כל אחד מהשלושה נאבק במהלך הקריירה שלו עם משאו ואחריותו של הגבר האמריקאי הלבן בימים שבהם העולם המערבי גרס שאת הנושאים הללו צריך לפרכס ולטפח. כל השלושה ופירות עבודתם העתידית נותרו אייקוניים.
"אבל לא הספר הזה. לסרטים שהופקו מהקשת הסיפורית של גיבוריו, 'One-Eyed Jacks' ו'Pat Garrett & Billy the Kid' של פקינפה (עם תסריט מאת רודי וורליצר), היו חיי מדף ארוכים יותר שעה ש'Hendry Jones' אזל; אחת מאותן יצירות מדהימות של כתיבה איכותית שמעולם לא זכתה להערכה בגלל... מה? מאופקת מדי?".
ככל שאתה מעלעל ב"הנדרי ג'ונס", כך קשה לומר במה הוא עוסק. כולנו אנשים עצלים לעיתים, ואמרנו שהספר היה כפילו של בילי הנער. המסתורין היותר מרתק עבורי הוא המספר, דוק בייקר. אני חושב שהוא מאפיל על "הנער". נכון שזיכרונו של דוק פגום, מוטה, מעוות וקלוקל, אבל כל שיש לנו היא גרסתו. זאת שאלה הוגנת עד כמה רוצה נידר שנבטח באיש הזה. שם הספר לבדו מחייב אותנו לנהוג בזהירות.
"עבור רבים מאיתנו, ספרות מיתולוגית מערבונית מתנהלת בנופים ספציפיים שמזכירים את הרקע של סרטי האנימציה עם Road Runner, סלעים אדומים וקקטוסים מצביעים לשמיים. הספר הזה עוסק במערב המערבי ביותר, על החוף ליד מונטריי וסאלינס. יש לנו מנות הגונות של אוקיינוס דפוק, עם ריחותיו, גאות, שפל ואוכלוסייה רלוונטית.
הספר נדפס ב־1956, ארבע שנים בלבד אחרי 'קדמת עדן', מעשייה נוספת של תולדות התרבות האמריקאית הממוקמת באותו אזור גיאוגרפי; 'הנדרי ג'ונס' צנום, שקט, הרפתקני וצר יותר בהיקפו, מניח לנו למצוא את עצמנו ואת הסיפורים שלנו. היצירה אינה מגמדת או עושה אותנו צנועים יותר. העלילה פשוטה: הנער נאסר, הנער נמלט, הנער נהרג. לימדו אותי שסיפור טוב זקוק לקונפליקט מוגדר, אבל אינני בטוח שאני רואה כזה כאן. הדברים פשוט קורים, ואז קורים דברים נוספים.
"סיפורים על המערב האמריקאי עוסקים לרוב בחברויות ובנאמנויות חולפות. האם זה ספר על חברות? אם כן, בואו נדבר על חברות. יש בספר תועפות כבוד הדדי בין גברים שלא קורה הרבה בחיים האמיתיים. היה לי חבר טוב שהיה לו חבר טוב שהיה לו חבר שנקרא על שמו של גיבור הספר הזה.
האחרון נטש את קיומו הגשמי, השני מתעלם ממני כבר כמה שנים. יש חברויות אמת ויש מיתוסים של חברות שאנחנו סוגדים ונאמנים להן, ומבינים את ההבדל על ערש דווי שלנו או של חברינו. אני אוהב את הספר למרות עיסוקו המוגזם במושג חברות ובסגידה לו ולמרות ההנחה שאקדחים אינם הדבר המטומטם ביותר בעולם שגברים שמים בראש מעייניהם ומשחיתים עליהם זמן. אם זה חלק מ'הנדרי ג'ונס', קידתי עמוקה יותר להישגו של נידר.
"בכל מקרה, זה ספר נפלא. הוא שייך לסוגה המסיבית שהעריכה מחדש את הז'אנר האפל באמצע המאה ה־20, שנועד לקוראים שלא שכחו את השואה ואת מלחמות העולם, אלה שהאביסו אותם בכוח מילדות מוקדמת במיתוסים בדבר מי אנחנו ומה אנחנו אמורים להיות.
"ראוי לציין כי דמויות חשובות בספר, דמות אחת בעצם, אינה לבנה אלא מקסיקנית, כולל הנשים (שרובן כנראה מקסיקניות). הם המקהלה היוונית כאן, חיים את חייהם ומתבוננים בגברים לבנים מתרוצצים, עוסקים בחרא מטומטם ומשוכנעים שזה חשוב. מההיבט הזה הקדים הספר את זמנו".
לאשתי לא אכפת מספוילרים, ובשל כך אני מקנא בה. גם לנידר לא אכפת מספוילרים, הוא מודיע לך מראש כל מה שעומד לקרות בנרטיב, כדי שאנחנו הקוראים נוכל להתמקד בדברים אחרים כמו הכתיבה עצמה, ולא רק מי עשה או אמר למי, אלא גם תיאורים של אתרי ההתרחשות (משהו שבדרך כלל גורם למוחי להתכסות בשכבת אטימות). אני יודע מי עומד להיהרג, מתי ואיפה, ולכן לא אכפת לי לקרוא אילו עצים צומחים בספר ומה ריחו של המקום, למעשה אני נהנה מהתיאורים האלה.
"יש מי שיקראו לספר 'ספרות זולה', אבל הוא טוב מסוגו. כמו תוכנית טלוויזיה לילדים שאינה נעזרת בקביים של הומור שירותים וצווחות מעצבנות. נידר פונה לאינטליגנציה בקורא, לאופק שמתרחב בשמחה בהכרה שלנו, ומפזר עינוגים דשנים בדרך כדי להשביע את החיה שוחרת המין והדם שבנו.
"הוא כתב פרוזה ותיעוד על אנטרקטיקה וכינה את עצמו 'ההומניסט הראשון' שביקר באמריקה. טוויין היה הומניסט, גם פקינפה, אבל שניהם היו הומניסטים אידיאליסטים, שציפו להרבה יותר מאנשים מאשר היה מותר להם לצפות. לנידר יש מבט ריאלי יותר על הפוטנציאל שלנו; כמי שביקר פעמים רבות באנטרקטיקה, שטח גדול ודל בנפתולי תרבות אנושית מתפתחת.
אפילו תיאורו את ההרפתקאות באנטרקטיקה, שלו ושל אחרים שהוא ערך ואשר נכתבו בידי חלוצים מגלי עולם שהיו גברים לבנים, מותירים אותי שמח עם התוצאה. כללית, הפרוזה שלו מניעה תזזית בזרימתה הקולחת ובבהירותה.
"זה המערבון היחיד של נידר, מיוחד בצליל, בהיקף ובנוף שלו. זאת כתיבה רצינית ומדויקת במכוון, מלאה בסימני שאלה וחרטות. אף שהעלילה דמיונית (נסמכת בחלק ניכר על מי שהרג את בילי הנער, ספרו של פאט גארט 'חייו האמיתיים של בילי הנער', שגם הוא, כנראה בחלקו, דמיוני), זהו מאמץ רציני להציג מציאות מסודרת ויפה של העולם שראה. בבריכה ללא התחתית של קיומנו, עלינו להעריך חבצלות מים כמו 'מותו האותנטי של הנדרי ג'ונס'".
התרעות פיקוד העורף