יום כיפור הוא יום שבו יהודים ברחבי העולם עוצרים לרגע של חשבון נפש. יום לבקש סליחה. מאחרים, מעצמנו, מאלוהים. אך אולי, ביום הזה, גם אומות אחרות חייבות לשאול את עצמן שאלות של מצפון, אחריות וכפרה.
מאז סיום השואה עברו שמונים שנה. מיליוני יהודים נרצחו ברחבי אירופה בידי גרמנים, אוסטרים ושיתופי פעולה מארצות שונות. אבל האנטישמיות לא נעלמה. היא מעולם לא טופלה באמת, לא בתוך משפחות, לא בכנסיות, לא בערים. היא פשוט שינתה צורה.
איך יתכן שאירופה שוכחת כל כך מהר? שהזוועות של ה-7 באוקטובר כמעט ואינן מופיעות בעיתונות או בטלוויזיה? שהחטופים נשכחים ברובם? שהפרופגנדה של חמאס מתקבלת כאמת? שהאירועים היהודיים מתקיימים תחת אבטחה כבדה – או אף מבוטלים – בעוד שהפגנות אנטי-ישראליות מותרות? שמונים שנה אחרי השואה, היהודים עדיין צריכים לחשוש על קיומם.
השאלות הללו אינן מופנות כלפי ישראל. הן מופנות כלפי אירופה וכלפינו, צאצאי אלה שחטאו בעבר. כי גם אנחנו, הלא-יהודים, חייבים ללמוד לבקש סליחה. סליחה על השתיקה. סליחה על העיוורון המוסרי. סליחה על הבחירה בנוחות במקום באומץ.
אנו יודעים שלא נדרש מאיתנו לשלם את המחיר הנורא אותו שילם האב פלאצ’ידו קורטזה, כומר בפדובה שהציל יהודים בשואה ונתן את חייו על כך. לא נזדקק לרמת האומץ שלו. אבל עלינו למצוא את האומץ לומר את האמת, בגלוי וברצינות: די! מספיק!
ביום כיפור הזה, בעוד היהודים מבקשים סליחה זה מזה, גם אנחנו, הלא-יהודים, יכולים להתחיל לחזור בתשובה. להתמודד עם העבר, להכיר בכישלונותינו, לבקש סליחה ולבחור שלא להישאר שוב דוממים. כי צדק, מודעות ואומץ מוסרי אינם חובתם הבלעדית של עם אחד. הם חובתם של כל האנושות.
התרעות פיקוד העורף