לא רבים הם העמים שמרדו ברומא לאחר שנכבשו על ידה ונעשו חלק מן האימפריה הגדולה. מן העמים הללו – בין שלא מרדו כלל ובין שמרדו פעם אחת בלבד לאחר שנכבשו – לא נשאר כמעט זכר. ארצותיהם אולי שמרו במקרים מסוימים על השם שלהן, אבל העמים עצמם איבדו את זהותם ואת ייחודם. נותרו מהם הדים עמומים, ולפעמים גם זה לא.
היה עם אחד באימפריה הרומית שלא נהג בדרך זו. זה היה העם היהודי. "היהודים נגד רומא" הוא שמו של ספר שיצא לאור לאחרונה באנגלית מאת ההיסטוריון פרופ' בארי שטראוס, ובו הוא מתאר כיצד פעם אחר פעם מרד העם היהודי ברומא – לפעמים במרידות קטנות ולפעמים בגדולות, כמו המרד הגדול בין השנים 70־ל 66, המרד רחב ההיקף של היהודים ברחבי האימפריה המזרחית בשנים 116־117, ולאחריו מרד בר כוכבא בין 132 ל־136. וגם במאה השביעית, זמן קצר לפני הכיבוש הערבי, הוקם בארץ צבא יהודי בן 20 אלף איש שנלחם באימפריה הרומית המזרחית במטרה להשיב ליהודים את עצמאותם בארץ ישראל.
בניגוד לעמים אחרים באותם זמנים, השאיפה לחירות – כלומר לעצמאות מדינית ולחופש דתי – המשיכה לפעֵם בליבו של העם היהודי במשך כל השנים. לתופעה הזו היו בתוכנו מבקרים רבים. זכור לי למשל פסטיבל שלם לפני כ־40 שנה, שנערך סביב שאלת צדקתו של מרד בר כוכבא – פסטיבל שנוהל בעיקרו בערוץ הטלוויזיה בעקבות ספר מאת יהושפט הרכבי. הטענה המרכזית הייתה שכיוון שהמרד נכשל, ושהוא הביא כביכול להרס מוחלט של היישוב היהודי בארץ ישראל נוסף על ההרוגים הרבים, מדוע היה עלינו למרוד? ובכלל, לשם מה "הקיצוניות המטורפת" הזו, שלדברי הפרשנים באולפנים אפיינה גם את ישראל של ימיהם?
שלונדון ופריז יחכו
למרות זאת, עדיין עולה השאלה הלגיטימית: האם יש למרוד כשהסיכויים לניצחון מוטלים בספק? על השאלה הזו ענה מישהו שאינו יהודי, ווינסטון צ'רצ'יל: “Nations that went down fighting rose again, but those who surrendered tamely were finished”, ובעברית: "עמים שנוצחו בעודם נלחמים את מלחמתם, קמו מחדש, אבל אלה שנכנעו מתוך רפיסות היו חסרי תקומה".
וזה כל העניין. אין ערובה לניצחון במלחמות, וללא ספק, צריך לשקול היטב כל מהלך של יציאה למלחמה ולפעול רק כשאין ברירה. אבל ההפך הוא ודאי: כשעם מוותר ואינו פועל כדי לשמר את חירותו, מובטחים לו הפסד וכניעה, ובסופו של דבר – חיסול לאומי. תארו לעצמכם מה היה גורלו של העם היהודי אלמלא מרדו המכבים באימפריה הסלאוקית היוונית, מרד שלא הייתה כל ערובה לכך שיצליח.
אנו רואים כיצד הטענות בדבר אי־הכדאיות שבמלחמה על אינטרסים חיוניים חוזרות שוב ושוב. במשך שנים, כולל עד לא מזמן, היו אצלנו שנהגו לשאול: "האם יש לנו ביטחון שנצליח בהתקפה על הגרעין האיראני? זה מסוכן ביותר! ותארו לכם מה תהיה התגובה האיראנית הנוראה שתבוא עלינו? וחוץ מזה, חִשבו על תגובת העולם נגדנו!".
בלי לבטל את חששותיהם, השבנו למהססים והמתנגדים בשאלה הפוכה: ומה יהיה אם לא נפעל נגדו? האם אז אין ודאות מוחלטת שלאיראן תהיה פצצה גרעינית? ומה יהיה עלינו כשזה יקרה? ואשר לתגובת העולם – האם צריך בכלל להביא אותה בחשבון כשמדובר בסכנה מגרעין איראני? האם איננו חייבים לנסות להסיר את האיום הזה על קיומנו?
אפשר להבין היטב את הרצון של המעוניינים לבקר בפריז, לונדון או מדריד בלי שיפגינו נגדם אישית - אבל נטרול חמאס בעזה משום מה חשוב יותר, ודחוף יותר, מן הנסיעה שלהם לחו"ל. ואשר למקומות אלה, דבר אחד אינו מוטל בספק: לא פריז, לא לונדון ולא מדריד יבטיחו את עתידנו ואת חירותנו. ואם תושביהן ומנהיגיהן ימשיכו להיכנע במאבק הפנימי הקיים אצלן בינן לבין האסלאם – וזוהי מלחמת כיבוש מסוג חדש מצד האסלאם – סופן בוא יבוא. גם זה אינו מוטל בספק.
התרעות פיקוד העורף