בשתי המלחמות שיחקה ארה"ב תפקיד חשוב, ובמלחמה זו אף יותר. במלחמת יום הכיפורים היו השפעות מדיניות אזוריות, אבל היום המלחמה עצמה אזורית ומתפתחת לעולמית.
השפעת שתי המלחמות על החברה הישראלית שונה לגמרי. במלחמת יום הכיפורים לא היה לנו – האליטה המשרתת של ההתיישבות העובדת (4% באוכלוסייה, יותר מחצי ביחידות הלוחמות) - שום אמון. לא בדרג המדיני ולא בדרג הצבאי הבכיר.
במלחמה היום הצטרפה ובגדול אליטה משרתת חדשה – הציונות הדתית־לאומית עם הכיפות והציציות וספרי התורה והשופרות. וטוב שכך, כי ככל שהאליטה המשרתת תהיה יותר מגוונת ומייצגת את רוב חלקי העם – כן ייטב.
למלחמת יום הכיפורים אומנם נכנסנו עם חוסר אמון וטינה כלפי הדרג המדיני והצבאי, אבל לפני המלחמה לא הייתה סרבנות ולא דברי המרדה, ועם תחילת הקרבות שררה גישה של "עכשיו יש לנו מדינה להציל. אחר כך נתחשבן איתכם".
האתגר האמיתי
• טרור מתנגד. הטרור אינו כובש שטח ולא משמיד כוחות צבאיים, אבל הוא איום אסטרטגי. מי שלא נלחם בו באפקטיביות, משאיר את המפתח לכל התפתחות בידי הטרוריסטים. עלינו להסיר את האיום – לחסל את הנהגת הטרור ופעיליו, למוטט את המנגנון ולבעוט אותו מהטריטוריה שלו. כך יש לנהוג גם בכל התחזקות של ארגון כזה.
• אין "הגנה על קו השער". עלינו להתעקש על גבולות בני הגנה, גם אם יש צורך להרחיב גבולות קיימים ולספח שטחים. רק גבולות כאלה נותנים לכל הסכם את הסיכוי להיות בר קיימא ומונעים את הקלות הבלתי נסבלת של הפרתו. לזכור – אין תחליף ללוחם הנלחם על אדמתו.
יש לנו היום פרספקטיבה להשוות את מצבו של האזרח הישראלי למצבו של העזתי ושל שאר אזרחי מדינות ערב. יש לברך על כך שאנו חיים במדינה חופשית, יציבה, דמוקרטית וחזקה ביטחונית וכלכלית.
מדינה שיודעת לתת מענה לשלושת האתגרים האסטרטגיים המסורתיים שלנו – מים, אנרגיה ודמוגרפיה, ותדע לתת מענה גם לנקודת החולשה הלאומית שלנו – חוסר שלום בית הפוגע בלכידות של החברה ובחוסן הלאומי שלנו. נלמד מהדורות הקודמים – "לפקודה תמיד אנחנו!". מוקדש ברעות ובאהבה ללוחמי אותה מלחמה וללוחמים עכשיו.
התרעות פיקוד העורף