מספר שיא של נאומים נשא ראש ממשלת ישראל מעל בימת האו"ם מסוף שנות ה־90 ועד לערב שישי האחרון. מלבד תוכן הנאום, צורתו והאפקטים ששולבו בו, שבהם עוסקים ללא הרף, את הנאום הזה יש לקרוא שוב ושוב בהתאם לקונטקסט שעליו הוא יושב, ובהתאם למרחב הזמן ולמצב הבינלאומי.
מצבו של האו"ם כיום משקף את מצב העולם – מופעל עליו לחץ גדול בשל הנעשה בעזה ובשל התמונות הקשות היוצאות מרחובות רפיח, לצד הפגנות ענק ולחץ ציבורי בקרב מנהיגי העולם, חלקם ידידינו. עזה הביאה את עצרת האו"ם האחרונה לאן שהגיעה, זו המלחמה שנכון וקל לעסוק בה, אך היא איננה המלחמה המטרידה את האירופים, זו המתרחשת בין רוסיה לאוקראינה, ונכון לשעת כתיבת שורות אלו לא מראה כלל סימני סיום.
מכל אלו הפוקוס שלנו הולך ומתרחק מאלומת האור של העולם כולו. הצדק אולי עימנו, אך תבונה גם היא חשובה, בייחוד אל מול 192 המדינות שמולנו. העולם מביט על מדינת ישראל ושואל את עצמו: האם זו אומת ההייטק והמעצמה הצבאית הבלתי מעורערת של המזה"ת? זו שיודעת להגיע לאתרי הגרעין האיראני ותוקפת בתימן, אך לא מצליחה להכריע בעזה ארגון טרור שהיא בעצמה הנשימה במשך שנים רבות?
אם היינו רוצים לדבר אל העולם, לא היה כל טעם לבקר בחריפות את מנהיגיו. אנחנו עושים את העבודה שלנו, ואין לנו מה להתגאות כמובילי מסעות הצלב הבינלאומיים בעבור האירופים. לא צריך נאום הסברתי כשיש מערך הסברה, כשאופק מדיני ותקווה הם מה שמצופה ממנהיגות מעל בימת האו"ם.
מה שכן עובד הוא ההרתעה, מונח שכדאי להתייחס אליו בכפפות של משי, בייחוד לנוכח השנתיים האחרונות. אבל אם בזכות תוכנית טראמפ נראה את שחרור החטופים מהשבי, נדע שיש תקווה. לזה עם ישראל זקוק, וזה מה שקיבלנו בפגישה השבוע בבית הלבן בין טראמפ לנתניהו, וזה מה שהיה צריך לשדר מעל אחת הבמות החשובות ביותר בעולם כולו.
לא להזניח את רמאללה
את ההישגים לא נצבור בתקציבים מדוללים או בביטול פעולות חשובות מבית היוצר של שר החוץ הנוכחי, שמבין פחות בחוץ ומביט בעיקר לפנים. העולם מסביבנו ואנחנו שם, ולא – לא הכל הפיך כפי שיאמרו האופטימיים. הביטו בסקרי עומק של הצעירים בעולם, הם מקבלי ההחלטות של מחר, וכמעט מחצית מהם באמריקה צורכים חדשות דרך הטיקטוק. רהיטות היא חשובה ומוערכת מאוד, אולם טוב היה לוּ הצגנו את רוב חברי הממשלה בעת נאום ראש הממשלה בעצרת האו"ם. זה היה יכול להיות מיצג מרשים של חשיבות, שהיה לבטח מהווה משקל נגד לנציגי המדינות ועוזריהם שנעלמו החוצה.
לא צריך קוד לסריקה ותמונות קשות, שכבר שודרו ופורסמו. מספיק להראות את ספרי הלימוד של מערכת החינוך בבית לחם כדי להגיד כי אלו לא שותפינו לגבולות. אך יכולים להיות להם ספרים אחרים, כי אף אחד לא רוצה באמת לתת מדינה לטרוריסטים, גם לא ראש ממשלת איטליה. אבל אופק מדיני חשוב להם, ובעיקר לנו. אם אנו יודעים לדבר שלום עם סוריה ולבנון, אין להזניח את רמאללה. המימוש והביצוע יהיו תמיד תלויים בנו, אז למה לא ליצור אופק? ומה חושבים לעצמם אנשי הגדה כאשר הם שומעים כי אין כל כוונה לאפשר להם אופק מדיני? רק תזכרו עכשיו איך התחילו האינתיפאדות.
ביקורת היא דבר חשוב, אנחנו לא חוסכים בה כלפי פנים וכלפי חוץ – אולם יש גם מקום לאופטימיות ולהזדמנות במשבר שנוצר לנו בעולם. הלחץ הבינלאומי פועל לא רק עלינו, והרצון המשותף בסיום המערכה מעיד גם על שותפוּת חובקת תבל בבעיית טרור אסלאמי קיצוני בעל יכולות שלטוניות בגבולות מדינה ריבונית כלשהי.
סיר הלחץ הזה עומד להתפוצץ, וכאן אומנות התמרון המדינית חשובה על מנת לייצר הצדקות לכל מעשה, ובמיוחד לצייר את הצד הסרבן בכל נקודת מחלוקת. בכל מקרה, השבוע התכנסה באוסלו הוועדה שתפקידה להחליט על מועמדים ראויים לפרס נובל לשלום שבו חושק נשיא ארה"ב, המשקיע עמל רב במאמץ זה.
בתוך כך עלינו לשים לב לתהליכי העומק המתרחבים, בעוד האוגדות אוחזות בשטח בעזה. התהליכים יואצו כאשר עולם המנהיגים המבוגרים ייעלם מתישהו בשנים הקרובות. כולם יתחלפו בידי מישהו בזמן הנראה לעין. מה ומי יחליפו אותם – אלו שאלות הרות גורל שצריכות להעסיק אותנו מאוד, והן קשורות למסקנות הבינלאומיות שעלו מיד עם תום הנאום.
לקוראים ולקוראות היקרים, נאחל שתחתימו יותר ויותר אנשים לכף זכות. בייחוד אלו שאינכם מסכימים עם דבר ממה שהם אומרים או מייצגים. כי אם תחפשו מכנה משותף, אני מבטיח כי תמצאו. אז אל תחכו לסליחה, עשו מעשה שיצמצם אותה עוד השנה, כי כל העושה טועה, וכל הטועה לומד.
ורק נזכיר כי בשנת 48' הקמנו מדינה, והיא לא תכוּנן מחדש ללא אותו מספר חטופים שצריכים לשוב אליה.
הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי
התרעות פיקוד העורף