ש לי קרובת משפחה יקרה שבולעת מדי יום כמויות של כדורים שהיו מספיקות, כך נדמה לי, לפתיחת בית מרקחת קטן. בהתחלה זה היה פשוט - כדור אחד לבעיה אחת. אחר כך הוא יצר תופעת לוואי קטנה, אז הוסיפו עוד כדור כדי לאזן את זה, ואז עוד אחד כדי לאזן את המאזן, וכך הלאה.
עד שהרופא שלה הפסיק להיות רופא במובן הקלאסי של המילה, והפך למנהל קרקס עדין של כימיקלים, מנסה בכל פעם למצוא את השילוב הנכון שיאפשר לה חיים פחות או יותר נורמליים - אבל בלי שהכדורים עצמם יהפכו להיות הבעיה.
וזה מצחיק, כי אם יש מילה שהעולם אוהב להשתמש בה בשנים האחרונות זו "באלאנס". כולם מדברים על Work-Life Balance, על מיינדפולנס, על מציאת הנקודה המדויקת שבה עבודה לא גומרת אותך, שבריאות מחזיקה אותך אנרגטי ופעיל, ושמדיטציה באמצע היום שומרת אותך שלֵו וממוקד.אבל פה בישראל? איזון זה לא הצד החזק שלנו.
ובמקום לעצור ולבדוק אם יש איזון רצוי או אופטימלי בין ביטחון לבין מעמדנו בעולם, בין פעולות צבאיות לבין דיפלומטיה - אנחנו ממשיכים לרוץ קדימה, כל פעם עם עוד כדור חדש, עוד צעד חד־צדדי וחד־ממדי, בלי לחשוב אם התרופה שאנחנו נותנים עכשיו לא תהרוג את החולה בהמשך.
ביבי כבר מדבר על להפוך את ישראל לאוטרקיה - בהתחלה אולי רק בנשק, אבל בעולם שבו האיזון אבד מזמן, מי יודע לאן זה יתגלגל. ובסוף, זאת הנקודה: מנהיגות אמיתית לא נבחנת ביכולת למשוך חזק לצד אחד, אלא ביכולת לעצור רגע, להסתכל על כל התמונה, ולהבין שהמטרה היא לא רק לנצח היום - אלא גם לא להפסיד את המחר.
התרעות פיקוד העורף