רבים תוהים אם קיים סיכוי לעימות צבאי קרוב בין ישראל למצרים. ברור מדוע ישאלו. גורמים שונים בישראל, חלקם מתוך חרדה, מפרשים את עיבוי הכוחות המצריים כמה קילומטרים מרפיח כהכנות לתקיפה. הם מוסיפים לכך את הקריאות ברחוב המצרי. גם שם קיימת נהמה ציבורית החושבת כי אפשר לפתור בעיות סבוכות בזבנג וגמרנו. לשם מה פיתחה מצרים עוצמה כזו, אם לא כדי להשתמש בה? הם מאיצים בנשיא א־סיסי לשלוח את צבאו לסיני - וממנה פנימה לרפיח. צבא ערבי גאה, עם טורי שריון כמו בסרט מלחמה טוב, שיסלק את היהודים ויגאל את העזתים מן האסון הנורא.
רבים שואלים, האם תיתכן הונאה מצרית, ולמעשה דבריו של סיסי מסתירים כוונה תוקפנית. זוהי חרדה טבעית, שמקורה בהפתעה של 73’. אז למצרים היה מניע. הם רצו בחזרה את סיני, ואנו סירבנו לתת. את עזה, לעומתה, כלל אינם רוצים, ודאי לא אחרי שהשליכו לידינו את תפוח האדמה הלוהט הזה בהצלחה כה רבה. אז הם גם גילו לנו, כמו סנוואר ב־7 באוקטובר, כי בכוונתם לתקוף. זה אנחנו שלא הקשבנו.
אנחנו איננו היחידים. במידה מסוימת גם תנועת חמאס היא כזו. כך נוכחנו השבוע. מנהיגים של שתי מעצמות צבאיות עמדו בבית הלבן, הניחו תוכנית על השולחן וקיוו כי חמאס יגידו כן. לא הורו, אלא קיוו. שורה של מדינות ערביות בירכו על המהלך, אבל אף לא אחת מהן יכולה להכריח את חמאס להוציאו לפועל. גם אם קטאר, נגיד, תסלק את ראשי חמאס מארצה, עדיין תמשיך הזרוע הצבאית בעזה להילחם. נכון שאין זה כוחם הצבאי שהופך אותם לכאלה, אלא הימצאות החטופים בידם, ועדיין, המציאות היא שמדברת. והמציאות הוכיחה עד כה שאין לאיש קלף לחצים שיוכל לאלץ את תנועת חמאס לתת את החטופים מרצונה הטוב, בלי שישראל תשלם את מחירם.
הפצע הוא הסירוב להודות בתבוסה. ב־6 באוקטובר הם הנחילו לנו מפלה. ארבע שנים אחר כך גם קיבלו את האדמה שאליה נכספו. גם אם אנחנו לא הפסדנו, הרי הם ניצחו. הם הנחילו לנו אבידות, עשונו בושה וכלימה, וכך חילצו בכוח מה שלא רצינו לתת במילים יפות. כל השנים שחלפו מאז נאבקנו באמת המרה, רק לא להודות שהופלנו אפיים ארצה. ספרנו להם גופות, ומצאנו שהן רבות משלנו פי כמה. התנחמנו בקרבות ההבקעה. טענו לניצחון. לא כי ניצחנו, אלא כדי לא להודות בחרפה.
הודאה במחדל או בטעות גסה איננה מתנה לאויב אלא מתנה לעצמך. אם אדם, או חברה, יודו בכישלונותיהם הצורבים, אולי יצליחו לרפאם, וכך יכירו את נבכי נפשם טוב יותר. אבל אנו סירבנו להודות בכישלון הצורב של 73’ וגידלנו את ילדינו על אלבומי ניצחון. אף שהחזרנו את המצב לקדמותו, לא ניצחנו. לו היינו מודים כי האויב רשם ניצחון עלינו, ולו מדיני, ולו ב־20 ימיה הראשונים של המלחמה, אולי היינו מכירים את עצמנו טוב יותר. ואז ב־2023, כשכל הפעמונים צלצלו, אולי היינו מקיצים שעה אחת קודם.
זו איננה שאלה הנוגעת לתפקודה של יחידה כלשהי, או קצין או שניים שסרחו. זאת גם אינה קונספציה ביטחונית או מדינית. זו החברה בכללה, על הנחות היסוד ותפיסותיה הקיומיות. כאז כן עתה, בתפיסות הללו שרר עיוורון מה. אז כמה זמן חלף מ־6 באוקטובר ועד 7 באוקטובר. יממה? 50 שנה? אם נודה כי הובסנו פעמיים, נרד לעומק הבעיה ונרפא אותה - אולי נדע את התשובה.
התרעות פיקוד העורף