כל מי שמדבר על צדק, ראוי שיבחן איך מתבטא הצדק כשהוא נוגע לו ולמשפחתו. האם בן גביר יקרא להוציא מחבלים להורג, כשהוא מכוון את דבריו אל אויב שמחזיק בבנו? יש קו דק שמפריד בין הצהרה אידיאולוגית לבין תגובה אנושית, והוא נבחן ברגעים כאלה.
הוועדה לביטחון לאומי, שהתכנסה השבוע לדיון מחודש בהצעת החוק לעונש מוות למחבלים, הציגה זאת כדיון מתבקש. מחבלים רוצחים נשים, ילדים וחיילים, מדוע שלא יישאו בעונש החמור ביותר? אבל המציאות מורכבת, ובעיקר העיתוי שבו התקיים הדיון, ולכן היה ראוי שלא היה מתקיים מלכתחילה. כשבידי חמאס מוחזקים חטופים חיים, וכל מילה בכנסת זוכה לתשומת לב בעזה, ההחלטה להעלות בעיתוי הנוכחי את רעיון עונש המוות היא לא פחות מחוסר רגישות משווע.
גרוע מזה, זו סכנה של ממש לחטופים. חמאס יודע היטב לקרוא את הדברים ולהשתמש בהם לתעמולה. אין לי ספק שהוא יידע להסביר לאנשיו ולעולם שאם ישראל הורגת מחבלים במשפט, מותר לחמאס להרוג את החיילים שבידיו.
חטופים שחזרו מהשבי סיפרו שבכל פעם שבן גביר התרברב ואיים על חמאס, השובים התעללו בהם והם ספגו מכות קשות. היה ראוי שהשר לביטחון לאומי היה מפנים את הדברים הקשים, אבל כמי שהחטופים לא בראש מעיניו הוא בוחר להתעלם ממצוקתם, וממשיך לרדוף כותרות.
הדיון בוועדה חשף את הפער בין הפוליטי למקצועי. בן גביר תקף את מתאם השבויים והנעדרים גל הירש, וטען שהוא לא מייצג את כל המשפחות. הירש, שלא אמור לייצג אף אחד, השיב בתקיפות שהוא מציג בדיון לא רק את דעתו האישית אלא גם את עמדת מערך השבויים והנעדרים. הוא הבהיר שהוא ביקש לא לקיים את הדיון, ונכון יהיה שהנושא לא יובא למליאה לפני שיתקיים דיון בקבינט, שבו יוכל לפרט את כל המידע שברשותו, כי הוא לא יכול לשתף את הציבור במידע חסוי.
בן גביר הגיב כדרכו בנימה אישית, ואמר שהוא ביקש מראש הממשלה לקיים דיון בקבינט כמה פעמים, אלא שבנימין נתניהו לא נענה לבקשתו. הירש הגיב על כך ואמר שהוא חולק על הערכת המצב של בן גביר, שעונש מוות למחבלים יסייע בעת הזאת לחטופים.
פופוליזם במקום ביטחוניזם
העימות הזה איננו עוד ויכוח אישי. הוא ממחיש את הסכנה. במקום שיקול ביטחוני קר, הדיון נגרר למישור הפוליטי. במקום לנהוג במקרה זה בזהירות - הדיון הפך לפופוליסטי.
עונש מוות כבר קיים בחוק הישראלי. אך מאז קום המדינה הוצאו להורג רק שני אנשים: הקצין מאיר טוביאנסקי, שהיה קצין צה"ל שהורשע בשוגג בבגידה נגד ישראל וזוכה לאחר מותו, והפושע הנאצי אדולף אייכמן. בתי דין צבאיים גזרו בעבר עונש מוות על מחבלים, אך גזר הדין לא בוצע מעולם.
זה לא מקרי. המדינה ידעה תמיד שעונש מוות לא מתאים למציאות הישראלית - לא מבחינה משפטית, לא מבחינה ביטחונית ולא מבחינה מוסרית. החוק נותר אות מתה בספר החוקים, וכך מוטב שיישאר.
ישנם טיעונים רציניים בעד עונש מוות למחבלים. אחד מהם הוא צדק מוחלט לקורבנות. בעיני משפחות רבות, עצם הישארותו של מחבל בחיים הוא עוול מוסרי. אדם שרצח ילדים לא אמור ליהנות מאוכל, שינה ולימודים בכלא. קיים גם חשש שמחבלים רוצחים ישתחררו בעסקאות חילופי שבויים, כפי שקרה בעבר, וישובו לרצוח. עונש מוות מונע זאת.
מי שתומכים בחוק גורסים שעצם הידיעה שמדינת ישראל תוציא להורג רוצחים עלולה להרתיע את רוב המתאבדים, גם אם לא את כולם. יש בכך גם מסר של נחישות לאומית: עונש מוות נתפס כסמל של עמידה חסרת פשרות מול טרור. בעיני התומכים, הוא משדר לעולם מסר של אפס סובלנות.
כשעוסקים בצדק, זה אפשרי גם בלי הוצאה להורג. מאסר עולם אמיתי, ללא אפשרות חנינה, מעניק מענה מוסרי ומשפטי מבלי להפוך את המחבל לגיבור. אשר לנחישות הלאומית - מדינה נחושה נמדדת במעשים אסטרטגיים, לא בסיסמאות.
ואם מדברים על חיסכון כספי, הרי עלות המערכת המשפטית של עונש מוות, שכוללת ערעורים, ערכאות ושנים של הליכים, גבוהה לא פחות, ולעיתים יותר, מהחזקת אסיר בכלא. המחיר של עונש מוות הוא לא תיאורטי. הוא מיידי. עצם הדיון בו מסכן את חייהם של החטופים.
חמאס יוכל לטעון שאם ישראל הורגת מחבלים, לחמאס מותר להרוג שבויי צה"ל, כך שעונש מוות יכשיר בעיני האויב רצח של לוחמים. מדינה שמוציאה להורג תיתפס כמדינה שמזלזלת בזכויות אדם. זה ישפיע על הסכמי הסגרה, על יחסים עם אירופה ועל תדמיתה של ישראל כמדינה דמוקרטית.
הדלק שמניע את חמאס ואת ארגוני הטרור הוא תעמולה. ארגוני הטרור יודעים להפוך כל מחבל שהוצא להורג לשהיד, ולגייס בעקבותיו עשרות אחרים. ההוצאה להורג לא תרתיע, היא תייצר גיבורים בקהל היעד של חמאס. מחבל שהוצא להורג בכלא יהפוך לפוסטר בעזה, לסמל במדרשות חמאס, לסיפור שמלמד ש"הדם שלו אינו לשווא". מהלך שנועד לשדר הרתעה יפיק בדיוק את ההפך.
נשק תעמולתי לאויב
בעולם המערבי עונש מוות הולך ונעלם. יותר מ־70% ממדינות העולם ביטלו אותו. באירופה אין הוצאות להורג, ובארה”ב, שבה עדיין יש עונש מוות, מספר ההוצאות להורג עלה. בשנת 2023 הוצאו להורג בארה"ב 24 בני אדם. בשנת 2024 הוצאו להורג 25 בני אדם, ובשנת 2025 - נכון לעדכון האחרון - 33 בני אדם.
ישראל, שמבקשת להציג את עצמה כמדינה דמוקרטית, מוסרית ומודרנית, תידחק לשורה אחת עם מדינות חשוכות, אם תאמץ עונש מוות. אם המטרה היא להרתיע, קיימות חלופות אפקטיביות כמו מאסר עולם ללא אפשרות חנינה, ללא שחרור וללא עסקאות. הקשחת תנאי כליאה, לא בית מלון למחבלים, אלא עונש כבד. בנוסף, יש לקבוע מדיניות אחידה בעסקאות שבויים, תוך שרטוט קווים אדומים ברורים שלא מאפשרים שחרור רוצחים; לפגוע בתשתיות תומכות טרור - ולא להוציא מחבלים להורג, אלא במקום זאת לחסל את המנגנונים שמממנים ומעודדים אותו.
עונש מוות למחבלים נשמע טוב בסיסמאות, וזה התחום שבו מתמחה במיוחד השר בן גביר. הוא מספק נקמה, כותרת לעיתון, תחושת צדק. אבל במציאות הוא מסוכן. הוא לא מרתיע, הוא לא מציל חיים, ההפך, הוא בהחלט עלול לסכן את החטופים.
בעיתוי הנוכחי, כשבידי חמאס חטופים חיים, עצם העלאת הדיון הוא חוסר אחריות לאומי. הוא נותן לאויב נשק תעמולתי, ומכשיר בעיניו רצח של חיילי צה”ל. ישראל צריכה להיות נבונה, לא פופוליסטית. חזקה, לא צמאת נקמה. אנחנו צריכים יותר רציונליות, פחות כותרות. יותר אחריות, פחות הצגות.
עונש מוות למחבלים לא ירחיק את הטרור, הוא יקרב אותו אלינו עוד יותר. ביום שבו התלהם שוב בן גביר והעלה לכותרות את עונש המוות, הודיע חמאס כי נותק הקשר עם החטופים עמרי מירן ומתן אנגרסט. הודעה מקרית? אין לדעת. מה שברור הוא שהעיסוק בעת הזאת בעונש מוות למחבלים הוא חסר רגישות ומסכן את חייהם של החטופים.
התרעות פיקוד העורף