לקראת 7 באוקטובר הבא עלינו לרעה, ניסיתי לעשות תשליך לכל מה שעבר עלינו בשנתיים האחרונות. לכוון גבוה, לנסות בכל כוחי לפתוח דף חדש, לחשוב על המחר – ולא הצלחתי לנקות את הלב. כיסיי נשארו מלאים, והנשימה נותרה כבדה.
אי אפשר להתנקות, בלתי אפשרי להיטהר, כל עוד אהובינו מתענים במנהרות האפלות. קשה לחשוב על העתיד עד שלא פותרים את ההווה, עד שלא מסיימים את ההתעלמות הרועמת מהצורך למצוא איזשהו פתרון ואופק למצב הבלתי ייאמן שאליו נקלעו.
אילו היינו רואים מאמץ, חשיבה, התכוונות לסיים, להציל – הייתה לנו אפשרות להיאחז במשהו, בשביב תקווה. אולם יש רק עוד ועוד חוסר תכלית, עוד הרבה מאותו הדבר, עוד בנים נפלאים מאובקים רצים בין ההריסות מלאי מוטיבציה, שחלקם לא חוזרים, אלפי הורים מרוטים ועם מותש ודי מיואש.
אני לא מצפה שחייזרים ינחתו כאן ויביאו פתרון. זה חייב להגיע מתוכנו ביד חזקה ובזרוע נטויה, ואם אפשר – היום. פתרון פנימי, אזורי, גלובלי. וזה אפשרי. צריך לצאת מהלופ ההרסני, לגייס את הטובים ביותר מתוכנו, מדורשי טובתנו, ולהגיע לנוסחה הגואלת. כן, וגם לשלם את המחירים הנדרשים.
אני מסתכלת מסביב על העולם ורואה רפיסות. אם פעם ידענו מהו רע ומהו טוב, ההגדרות היטשטשו. אצלנו, בדמוקרטיה הקטנה במזרח התיכון, תהילת עולם חולפת כמו רוח חרישית ובלי להשאיר עקבות. אנחנו, האי הקטן שמוקף באוקיינוס מוסלמי, שבאנו והפרחנו את המדבר בלי לעצור לרגע כדי לנשום בין מלחמה למבצע – צריכים להוכיח בכל פעם מחדש את זכותנו להתקיים.
אנחנו נמצאים באמצע תהליך טקטוני. יש עדיין פירורים אחרונים של עולם שמנסה להיאחז בערכים ומוסר, אך האינטרסים והאילוצים ומיליוני המהגרים לוקחים את החקיקה הטובה הזו במדינות מערביות לרווחת הדורות הבאים – ומסיטים אותה בשיא הציניות לטובתם בלי להתבלבל. בסופו של תהליך נראה ש"ל"ו הצדיקים" יהיו איראן, טורקיה וקוריאה הצפונית.
רבים וטובים מאלה שנסחפו בדרך, שהיו בטוחים שהם מקדמים זכויות ועמים ומיעוטים – יבינו מאוחר מדי שהם בעצם היו אלה שהכשירו את השרץ והביאו עלינו, על ישראל, חרמות ואסונות מטורפים בלתי הפיכים.
התרעות פיקוד העורף