מסופר על אדם שכל חייו היו תסכול מתמשך. כל דלת נסגרה לו בפנים, כל חלום התנפץ. כשהוא מת ועלה לשמיים, חלה תפנית רצינית בחייו. כל מחשבה שלו התגשמה מיד. חשב על אוכל – הופיע. על כסף – קיבל. על אהבה – הגיעה. בהתחלה היה מאושר, אבל בשלב מסוים זה החל להימאס עליו. הוא עשה כמה טלפונים, השיג את האחראי ואמר לו: "תקשיב, חבר, הבנתי את הרעיון, זה לא בשבילי, קח אותי לגיהינום". אז האחראי השיב לו, "איפה בדיוק אתה חושב שאתה נמצא?".
אף שמקובל לחשוב שאנשים רק מחפשים נוחות ונמנעים מכאב, זה פשוט לא מדויק. אנשים מוותרים על המון בחיים ומשלמים לא מעט כסף כדי לרוץ 42 קילומטר, חלקם נוגסים בפלפל חריף, ויש לא מעט שמתחילים את היום במים קפואים. אז אם אנחנו "מתוכנתים" להימנע מכאב – למה אנחנו רודפים אחריו?
התשובה מתחילה בהבנה שהמוח שלנו לא בנוי לנוחות מוחלטת. הוא בנוי לחפש את החיכוך הנכון. מחקרים בפסיכולוגיה קוגניטיבית מראים שאנשים חווים סיפוק, מוטיבציה ואפילו אושר כשהם מתמודדים עם אתגרים מעט מעבר ליכולת הנוכחית שלהם – כל עוד הם תופסים את המשימה כבת השגה.
שנית, שליטה. כשאנחנו נכנסים מרצון לסיטואציה קשה ומוכיחים לעצמנו שאנחנו יכולים לעמוד בה, זה בונה תחושת מסוגלות. ההנאה היא לא מהכאב עצמו, אלא מהכוח שלנו לשלוט בו. תחשבו על מטפס צוקים. הוא לא נהנה מהפחד או מהכאב בשרירים. הוא נהנה מהעובדה שהוא בחר להתמודד עם האתגר הזה, שהוא שולט בתנועות שלו, שהוא מתגבר על המגבלות שלו. זו ההבדל בין כאב שנכפה עלינו לבין כאב שבחרנו בו.
שלישית, בריחה מהעצמי. החוקר רוי באומייסטר הציע שלפעמים התודעה שלנו מלאה דאגות, מחשבות חוזרות ועומס רגשי. כאב חד ופיזי יכול לשמש כמחק זמני – הוא תופס את כל תשומת הלב ומשחרר אותנו מהמחשבות המעיקות. זה חלק מההסבר לכך שאנשים ממשיכים לעסוק בספורט אתגרי גם כשהם מבוגרים יותר. לא רק בגלל הבריאות הפיזית, אלא משום שבזמן שאתה רץ או שוחה או רוכב, אתה לא יכול לדאוג ולחשוב על עבודה, על הילדים או על המשכנתה. המוח מתרכז במשימה אחת – להמשיך לנוע.
רביעית, וזו הסיבה הכי מעניינת – שחרור ביוכימי של עונג. כאב פיזי מפעיל את מערכת שיכוך הכאב הטבעית של הגוף – שחרור אנדורפינים ואופיאטים פנימיים. המערכת הזו לא רק מקילה את הכאב, אלא גם יוצרת תחושת אופוריה קלה. זה "ההיי של הרץ" - תופעה אמיתית שמדענים יכולים למדוד. כלומר, לפעמים הכאב עצמו הוא הטריגר לחוויה מענגת מבחינה ביוכימית. הגוף שלנו מתוכנן להגיב לכאב בשחרור חומרים שגורמים לנו להרגיש טוב.
כשמישהו אומר "אני רוצה לרוץ מרתון", הוא לא מחפש חבורות ונקעים. אבל בלי האפשרות של כאב וקושי, לא תהיה בזה הנאה אמיתית או סיפוק עמוק. יש לזה גם היבט חברתי מרתק. מחקר שבחן טקסים כואבים בתרבויות שונות – כמו הליכה על גחלים או טקסי חניכה – מצא שהשתתפות בטקסים כאלה מגבירה את תחושת השייכות והלכידות החברתית. הסבל הפיזי המשותף פועל כחותמת רגשית שמחזקת את הקשרים בקבוצה.
תחשבו על חיילים שעברו יחד קורס קשה, או על קבוצת מטיילים שהשלימה מסע מפרך. הם זוכרים לא רק את הרגעים הנעימים – הם זוכרים בעיקר את הרגעים שבהם התגברו יחד על קשיים. זה מה שיוצר קשר. השאלה היא איך למצוא את החיכוך הנכון. אין נוסחה אחת, אבל יש לנו ברומטר פנימי – תחושות שמאותתות שאנחנו במקום הנכון. כשאנחנו מרגישים סקרנות, לא פחד משתק, אבל גם לא אדישות. תחושה של "לא יודע איך אעשה את זה, אבל אני רוצה לגלות".
כשאנחנו נוכחים בזמן – לא בורחים ולא מחכים שזה ייגמר, אלא בתוך החוויה, גם אם היא קשה. זה המצב שבו אתה לא מסתכל על השעון, לא עושה חישובים כמה זמן עוד נשאר. אתה פשוט שם. טים נוקס, שחוקר ביצועים ספורטיביים, מדבר על זה בהקשר של אימונים פיזיים. הוא מסביר שהגוף שלנו לא משתפר מהאימון עצמו, אלא מההתאוששות אחריו – הגוף מבין שהוא התמודד עם עומס ובונה את עצמו חזק יותר למקרה הבא. זה נכון גם מבחינה נפשית.
אולי זה הזמן להעמיק בהבנה שלנו על אושר. לא כל מה שנראה זוהר באמת זהב. לפעמים אנחנו רוצים בדיוק את מה שיגרום לנו לחוסר סיפוק. חופש מוחלט עשוי להפוך לבדידות, סיפוק מיידי יהפוך לריקנות. יש תופעה פסיכולוגית שנקראת "התאמה הדונית" – המוח שלנו מסתגל לכל רמת עונג שהוא חווה באופן קבוע, ומפסיק להגיב אליה. זו הסיבה לכך שזכייה בלוטו לא הופכת אנשים למאושרים יותר בטווח הארוך. הם מתרגלים לכסף, והעונג דועך. אבל הכנסת "חיכוך" כמו כאב, קושי או מאמץ, מחדשת את הרגישות שלנו לעונג כשהוא חוזר. זו הסיבה לכך שחופשה מהנה יותר אחרי תקופת עבודה אינטנסיבית, ולא אחרי חודש של בטלה.
כאן חשוב להבהיר: אין מדובר בפולחן הסבל. לא כל כאב הוא בריא או רצוי. יש כאב שפשוט הורס, שאין בו שום ערך. המפתח הוא בכאב שבחרנו בו, שיש לו כיוון ומשמעות, ושמתאים לרמת היכולת שלנו. החיים המשמעותיים מגיעים לא למרות הכאב, אלא במידה מסוימת בזכותו. הכאב הוא לא המטרה – הוא התבלין שמבליט את טעם החיים.
התרעות פיקוד העורף