11 שנים חלפו מאז שכתבתי על הקשר של סוכות לישראלים שבוחרים לעזוב את ישראל. "סוכות", כתבתי, הוא "החג שמעמת את הישראלים עם הפחד הכי גדול שלהם. החג שמאלץ אותם להיזכר מהי דירת ארעי, פרוצה לרוחות, חשופה לסופה. רבים מפרשניו של חג הסוכות ביקשו לראות בסוכה של היוצאים ממצרים את ניגודן של הפירמידות. הן אבן, היא עץ ובד. הן לנצח, היא מתפרקת ונישאת ליעד הבא".
11 שנים, וכל כך הרבה השתנה מאז. לקראת החג ההוא דיברו על ישראלים שעוזבים לברלין בגלל המחיר המופקע של מוצרי חלב. היום? היום צריך שיחה כבדת ראש הרבה יותר. האם היא מתנהלת בסביבה שלכם? זה תלוי במידה רבה בשאלה היכן אתם גרים ומי הם חבריכם. בהרבה מאוד בתים בישראל היא לא מתנהלת אף פעם, בכלל.
בהרבה מאוד בתים בישראל היא מתנהלת כבר הרבה מאוד חודשים. באלה כמו באלה, הסוכה היא סמל מתאים. תזכורת למצב שאין בו מקלט בטוח - התמודדות ישירה עם הפחד המכרסם בכל הישראלים מפני שובה של הארעיות.
בשנות הקורונה עלתה מעט התמותה, השתנו מעט דפוסי הילודה. זה משאיר סימן דמוגרפי, אבל לא בהכרח משנה מגמות. המגיפה נגמרה, החיים חזרו למסלולם. או קרוב למסלולם. אם היו שינויים שיישארו לטווח ארוך (נניח, שיעור העובדים מהבית), נדע זאת רק לאחר זמן. זה המצב גם ביחס למלחמה ולשינויים שהיא מחוללת. פחות עולים באו לישראל השנה. זה לא צריך להפתיע אף אחד.
מי ששוקל להגר למדינה אחרת - אם הוא אדם רציונלי במידה סבירה - אמור לעצור ולהרהר בהחלטתו כאשר המדינה שמדובר בה נמצאת במצב של מלחמה. זה לא אומר שלא יהגר אליה. זה לא אומר ששינה את דעתו. זה אומר שהתזמון לא לגמרי מתאים. אם אפשר לדחות ולבוא אחרי המלחמה - יבוא אחרי המלחמה. כמובן, אלא אם המלחמה תיגמר בתוצאה שתגרום לו או לה לשנות את החלטתם.
לאתר את הקושי
כמובן, למי שטוב - טוב. על אלה אין הרבה מה לדבר. צריך לדבר על מי שפחות טוב להם. על אלה שנתבע מהם במשתמע להישאר כדי למלא משימה לאומית, חובה לאומית. על אלה צריך לומר: לא כל אדם מרגיש שתפקידו בעולם הוא למלא משימה - לאומית, דתית או חברתית. יש מי שרוצים פשוט לחיות בנעימים, לעשות את מה שמעניין אותם, לגור באווירה שמתאימה להם, לקיים רמת חיים שטובה להם. ישראלים שמאמינים בחופש של בני אדם לבחור, צריכים לקבל בלי טרוניה בחירות של בני אדם אחרים לחיות בכל מקום שירצו. הם לא נפולת. הם לא נמושות. הם מעדיפים מקום אחר. על טעמיו וריחותיו.
ניתן דוגמה, בכוונה מוגזמת: אם היו תובעים ממני להתגייס למסע צלב בחסות האפיפיור, כי משימתו של כל אדם היא לנסות לשחרר את ארץ הקודש מידי הכופרים, לא הייתי מרגיש אי־נוחות לסרב לבקשה. אני מבין שמסע צלב לשחרור ארץ הקודש זו בהחלט משימה חשובה למישהו - אבל זו לא המשימה שחשובה לי. בדומה, יכול ישראלי להבין שהמעשה הציוני הוא משימה חשובה למישהו - אבל לא המשימה שחשובה לו. יכול ישראלי לחשוב שהמעשה הציוני, כפי שהוא מתפרש היום במדינת ישראל, הוא לא המשימה שחשובה לו.
בספרו "למה אתם תמיד צודקים", ג'ונתן היידט תיאר יפה את הפער הזה בין קבוצות של בני אדם בהעדפת סט של ערכים, שממנו נובעת אידיאולוגיה והתנהגות אנושית. שוב ניתן דוגמה: נניח שמישהו יגנה אותי על כך שאינני צמחוני, כי בעיניו המעשה המוסרי הוא להיות צמחוני. עם הגינוי הזה אפשר להתמודד בשתי דרכים.
אם גם אני חושב שיותר מוסרי להיות צמחוני, ארכין את ראשי ואומר, "אכן, אתה טוב ממני", ואולי ארגיש קצת נבוך. אבל אם אני לא חושב שיותר מוסרי להיות צמחוני, לגינוי לא תהיה שום משמעות בעיניי. אתה חושב שמוסרי יותר להיות צמחוני ונימוקיך עימך - אני חושב שלא, ונימוקיי עימי - ואנחנו יכולים לגנות זה את זה, ובשני המקרים זה פשוט לא משנה. קיבלתי ממך ציון לגנאי במקצוע שאיני לומד.
במקרה שלה (שיש בו פחד ממשי מדיקטטורה) יעמדו זה מול זה שני ערכים. ערך הדבקות בארצך - וערך החתירה לחופש פוליטי. יש מי שבמצב כזה של התנגשות תאמר: יותר חשוב לי לחיות בארצי מאשר לחיות במשטר חופשי. יש מי שבמצב כזה של התנגשות תאמר: יותר חשוב לי לחיות במשטר חופשי מאשר בארצי. זאת וזאת צודקות, לשיטתן. לזאת ולזאת יש סיבה טובה לבחור בדרך שבה הן בוחרות. גינוי שלהן יהיה - שוב - חסר משמעות.
ישנם אלה העוזבים בהחלטה מראש שהמעבר זמני, עד יעבור זעם. מאלה, שזה מה שהם עושים, אפשר להציע סיבה קצת להתאכזב. הם עשויים בהחלט להיראות, או להיות, טרמפיסטים. הם רוצים שמישהו אחר ינצח במלחמה ויחזיר את החיים למסלולם, ואז, כאשר ייטב, אם ייטב, הם יחזרו (כן, כן, אני יודע שזה יותר מורכב גם במקרה שלהם. אנחנו משרטטים כאן דבר סכמטי, לא מרובה בפרטים).
למולם, ישנם מי שעוזבים כי הגיעו למסקנה שהמקום הזה כבר לא מתאים להם יותר. הוא קשה מדי, מקוטב מדי, לא נוח להם תרבותית וכן הלאה. אלה בני אדם שלנוכח נסיבות מסוימות קיבלו החלטה לשנות את חייהם.
ברור שמבחינה דמוגרפית, השפעה על גודל האוכלוסייה, מדובר בעזיבה זניחה למדי. האוכלוסייה תמשיך לצמוח. ומצד שני - ברור שמבחינות אחרות זו עזיבה מאוד משמעותית, כי מערכת הבריאות לא תוכל לתפקד בלי רופאות ואחים. וכמובן זו דוגמה קיצונית. אבל היא מלמדת דבר פשוט. בנסיבות של ישראל, 80 אלף עוזבים יכול להיות הרבה מאוד ויכול להיות מעט מאוד, ויכול להיות כל דבר באמצע. תלוי במי מדובר.
ממש לפני כמה שבועות בדקנו מי מהישראלים חושבים שמצבה של ישראל מידרדר. והתשובה היא אל"ף - יש לא מעט כאלה (למעשה הרוב); בי"ת - אלה ישראלים שנוטים למרכז ולשמאל יותר מאשר לימין; גימ"ל - אלה ישראלים חילונים יותר מאשר מסורתיים ודתיים; דל"ת - אלה ישראלים משכילים יותר.
הינה נתון מטריד אחד - צריך להיזהר בו כי הוא מייצג קבוצת משיבים קטנה, ולכן לא בעל תוקף סטטיסטי. הוא רק אנקדוטה, אבל אולי יש בו רמז למשהו. בסקר שלנו יותר מ־70% מהמשיבים בעלי תואר שלישי (דוקטורט או מקביל) אמרו שישראל מידרדרת ותמשיך להידרדר. כמובן, זה לא אומר שהם יעזבו.
בסקר מלפני שנה שיעור המשיבים בעלי תואר שלישי שמעדיפים לגור במדינה אחרת היה מאוד דומה לשיעור המשיבים בעלי תעודת בגרות שמעדיפים לגור במדינה אחרת. ומצד שני, לא יהיה מופרך להניח שהפסימיים ביחס לעתיד ישראל יהיו גם מי שמהרהרים בעזיבה בשיעור גבוה יותר. ואם תאמרו: "טוב, אז שיעזבו הדוקטורים!", זו תהיה אמירה לא אחראית. זוכרים את הרופאים? הם כולם דוקטורים.
"רוב גדול מחצי מיליון הישראלים המוגדרים 'חסרי דת' במרשם האוכלוסין חיים כיהודים ומגדירים את עצמם יהודים". זה ציטוט מתוך "יותר יהודי ממך", הספר החדש של אלקס ריף שייצא ממש עכשיו, על האופן שבו ישראל מוחקת "את זהותה של העלייה הגדולה בתולדותיה". "ישראל" - כך ריף כותבת, וגם אני מסכים - "צריכה אותם לא פחות (ולעיתים יותר) מאשר חלק מהיהודים".
ואם כבר: גם על עזיבת ערבים, שיש מי שיקבלו בברכה, מסיבות דמוגרפיות או לאומיות, צריך לומר את אותו הדבר. אפילו אם אכפת לכם פחות מעזיבת ערבים, ואם להיות ישרים, ולא להתייפייף, זו תהיה תחושתם של רוב היהודים, השאלה היא לא כמה ערבים עוזבים, אלא מי הערבים שעוזבים (שנחזור לדוגמת הרופאים? כרבע מהרופאים שלנו הם ערבים).
רמז אחד למקור הקושי: יש בישראל קונצנזוס על כך שהמצב החברתי לא טוב. את זה כדאי לנסות לתקן. רמז שני: יש בישראל רוב שכבר שלוש שנים לא נותן אמון בממשלה. גם את זה כדאי לנסות לתקן. וכמובן, לא כל דבר אפשר לתקן, ולא כל דבר אפשר לתקן מהר.
יש נסיבות שאי אפשר לתקן, או שאי אפשר לתקן מהר, וגם נסיבות כאלה הופכות את ישראל למקום מורכב ולפעמים תובעני. זו לא סיבה לומר "טוב, מי שלא יכול לעמוד בזה, שילך". זו סיבה לומר "מספיק קשה גם ככה, בואו נדאג לתקן לפחות את מה שאפשר".
התרעות פיקוד העורף