הרי ברור שהם יחזרו לסורם. חמאס יישאר חמאס. ברגע שזה יקרה, עזה צריכה להפוך לגרסה מוקטנת ונצורה של יהודה ושומרון, צה"ל יפעל שם כאוות נפשו, לא יהיה צורך לגייס חמש אוגדות כדי להיכנס לשג'אעייה או לח'אן יונס, והאיום על ישראל יוסר. נמשיך להילחם בטרור הג'יהאדיסטי כפי שאנחנו ממשיכים לעשות בהצלחה לא מבוטלת במקומות אחרים. ה"ניצחון המוחלט" המומצא, שנועד להנשים את ממשלת נתניהו תוך שהוא חונק את החטופים, היה לא יותר מתעלול פוליטי ציני, מקאברי והרה אסון.
הוויכוח הניטש כעת בין המחנות השונים על המתווה, האם זה ניצחון של ישראל או של חמאס, ילדותי ומיותר. אפשר למלא את הטור הזה בחסרונותיו של המתווה מבחינת ישראל, ואפשר גם למלא אותו ביתרונותיו. תלוי בעיני המתבונן ובזווית הראייה. זה עניין של פרשנות, הלך רוח ומציאות בשטח. מה שבטוח זה שרוב מה שנתניהו הבטיח לאורך החודשים הארוכים והמיותרים של המלחמה, קרס. ההבטחה של נתניהו שחמאס יחוסל ושנרדוף את כל המחבלים ונהרוג אותם עד האחרון שבהם ושלא יהיה חמאס אחרי המלחמה, לא תקוים. יישום המתווה יביא בסופו של דבר ליציאת צה"ל מהרצועה (למעט פרימטר צר) וסיום המלחמה.
בזמן שנתניהו וטראמפ נפגשו ואחר כך יצאו לעיתונאים, חתם הנשיא האמריקאי על צו נשיאותי מיוחד ובו "ערבות ביטחונית" אמריקאית חסרת תקדים לקטארים שלא יותקפו שוב ואם יותקפו, זה ייחשב כתקיפה נגד ארה"ב. השורה התחתונה: נתניהו הצליח לתקוף בקטאר, לפספס את המטרה, לא להרוג את הנהגת חמאס אבל כן לקבל צו הרחקה מאפשרות של תקיפה נוספת. הקטארים קיבלו חסינות, בדיוק כמו שחאלד משעל קיבל בזמנו את האנטי־דוט. ואחר כך עוד התנצלנו בפניהם. בקצב הזה מי יודע, אולי בסוף נתנצל גם בפני חמאס.
כאמור, לא באמת חשוב כרגע איזה ספין יגבר וגם פרטי הפרטים שפורטו במתווה לא מהותיים, כי הם לא יתגשמו בשטח. מספיק שהמלחמה תסתיים והחטופים יחזרו. ממבט על, מתבררת כאן תמונת מאקרו מסקרנת, אולי אפילו מרתקת, אם כי מדובר בגורלנו: לאחר שהופתעה, הושפלה והוכתה מכה היסטורית ב־7 באוקטובר, הצליחה ישראל להפוך את הקערה על פיה ולהכות את הציר השיעי שסגר עליה מכה אנושה ששברה את מפרקתו. הוא לא חוסל, אבל הוא נוצח. לפחות בינתיים. אז טבעת האש של הציר השיעי אאוט, אבל הציר הסוני אין. ולא, הכוונה אינה למדינות הסוניות המתונות מהסכמי אברהם ואפילו לא לסעודיה או אינדונזיה. זהו לא ציר סוני נטו, זהו ציר סוני אח"סי. כן, האחים המוסלמים יורשים את השיעים.
קוראי הטור הזה יודעים שאני חושב שמתווה הנשיא טראמפ מתואם "על מלא" עם נתניהו. כלומר עם רון דרמר. אני מאמין שנתניהו הגיע למסקנה המאוחרת (מאוד) שהמלחמה מיצתה את עצמה. הוא מבין שהבלוף שלו יתגלה עוד מעט גם לטראמפ. שחמאס לא יניף דגל לבן ולא תהיה תמונת ניצחון. הוא ניסה לייצר את תמונת הניצחון באותה החלטה לחסל את צמרת חמאס בקטאר, אבל התוצאה הייתה הפוכה, ומה שנוצר הוא תמונת תבוסה. סבלנותו של טראמפ הלכה והתקצרה, ונתניהו הבין שצריך לחתור לסיום גם בלי תמונת ניצחון. הוא הסכים ללא מעט דברים שנחשבו מבחינתו "קאזוס בלי", כולל אזכור מפורש של מדינה פלסטינית, תמורת זה שהנשיא ציין במסיבת העתונאים ש"ביבי מתנגד לזה".
מישהו צריך לספר לטראמפ שביבי עצמו הכיר בפתרון שתי המדינות פעמים רבות בעבר, כולל באין־ספור נאומים בפני עצרת האו"ם. כך או אחרת, המונח "מדינה פלסטינית" כלול במתווה. ההתנגדות של ביבי, לא. מה זה אומר בשטח? כלום. מה נתניהו היה אומר אם זה היה מישהו אחר? המון.
נתניהו נמצא במצב נוח יחסית של "ווין-ווין". אם חמאס יענו בחיוב, הוא יכול להכריז על ניצחון, להחזיר את החטופים, לסיים את המלחמה, לנסות להרחיב את הסכמי אברהם וללכת על זה לבחירות, שיתקיימו באביב הבא. זה בקושי חצי שנה לפני המועד המקורי. לא נורא. אם חמאס יענו בשלילה, יש לו קו אשראי פתוח להמשיך להרוס את עזה ולרדוף אחרי שרידי הגרילה של חמאס במנהרות, עד הודעה חדשה. זו, לדעתי, האפשרות המועדפת עליו פחות. גם על טראמפ.
בינתיים, ישראל ממשיכה לקרוס בעולם ככדור שלג ענק שמאיים לקבור את עצמו. גם אמריקה כבר לא מה שהייתה פעם, והתמיכה בנו בקרב הציבור האמריקאי נמצאת בשפל של כל הזמנים, לראשונה אי פעם נמוכה מהתמיכה בפלסטינים. כל אלה הם נכסים אסטרטגיים שאנחנו מאבדים, נכסים שיהיה קשה להחזיר.
מי שבונה על טראמפ, צריך לזכור שהוא לא יהיה כאן בעוד שלוש שנים ושלושה חודשים. מי שיש לו סבלנות לצפות בטראמפ, כולל במסיבת העיתונאים האינסופית עם נתניהו וגם בנאום ההזוי מול הגנרלים והאדמירלים האמריקאים, רשאי להרים גבה. לא בטוח שהאיש יסיים קדנציה. בעודו מזכיר את "סליפי ג'ו ביידן", הוא כמעט נרדם בעצמו. אנחנו נתפלל לבריאותו, הפיזית והקוגניטיבית, אבל צריך לקחת בחשבון שלא כל התפילות שלנו נענו בשנתיים האחרונות. מה יהיה אחרי טראמפ? אחריו המבול. וזה, אחרי שחטפנו את "מבול (תופאן) אל־אקצא".
התרעות פיקוד העורף