הרי אין תקדים לכך שארצות הברית תעניק לאמירות זעירה בת 300 אלף אזרחים מטרייה ביטחונית שהייתה שמורה עד כה לאירופה, יפן, דרום קוריאה ובפועל לישראל (אם כי לא במוצהר).
מנקודת ראייה זו, מה שקורה בימים האחרונים מרתק. העולם המתין ימים מספר לתגובת חמאס להצעה לסיום המלחמה שהוכרזה ביום שני בבית הלבן, בגיבוי הן של ישראל והן של הליגה הערבית: שחרור החטופים, פירוק הנשק, והעברת השליטה בעזה לטכנוקרטים פלסטינים בתמיכת מדינות האזור והמערב - כדי לחסוך מהעזתים המשך חורבן ולהחל בשיקום.
הודעת חמאס מיום שישי הייתה גרסה של "כן, אבל" שהתייחסה לדיונים והתייעצויות עם "האחים המתווחים". זו התקדמות ענקית. טראמפ, שלא במפתיע, נאחז בכך ואילץ את ישראל לנצור אש. זהו מצב שמסכן את התוכנית: נכנסים למשא ומתן על הפרטים ולוחות הזמנים, וברור כשמש שחמאס ינסה לגרור זמן ולהתחמק מהסעיף העיקרי שבלעדיו אין תוכנית: פירוקו מנשק והוצאתו מהשטח.
באין לחץ צבאי, יידרש לחץ מונומנטלי מצד העולם הערבי - בראש ובראשונה קטאר. בכך תיבחן ה"עסקה" עם קטאר. לקטארים יש את המנופים - כלכליים, דיפלומטיים ולוגיסטיים - להביא להכנעת ארגון הטרור. מעטים מחזיקים יותר מנופים כלפיו מקטאר, שמימנה את שלטונו בעזה (לעיתים לפי בקשת נתניהו) ואירחה את מנהיגיו הגולים.
אם העסקה הסמויה בצו טראמפ היא שקטאר תנתק סוף-סוף את הקשר ותותיר את חמאס מבודד לחלוטין - המחיר אולי לא רק נסבל אלא אף חכם אסטרטגית. יש מרחב תמרון מסויים: כנראה שישראל תיאלץ להסכים להמשך קיום חמאס כגוף פוליטי, לא חמוש. היה לכך רמז בהודעת חמאס עצמה.
התזמון הרחב יותר להסכם הביטחוני של ארצות הברית עם קטאר ממשיך ךהיות טעון: שבועות לאחר מתקפת טילים ישראלית שנועדה לחסל מנהיגי חמאס שהתכנסו בדוחה, תחת חסותה. לפי הסיפור הרשמי, נתניהו פעל בפזיזות, הפתיע את וושינגטון והכעיס את פטרונו החיוני. טראמפ אילץ את נתניהו להתנצל בפני ראש ממשלת קטאר בשיחת טלפון מהבית הלבן - ואז גמל לדוחה בהבטחה שארצות הברית תתייחס לכל מתקפה נוספת על קטאר כמתקפה עליה עצמה. נדמה כי ישראל נענשה וקטאר הועלתה מעלה.
אבל קשה להאמין לסיפור הזה כפשוטו. האם יעלה על הדעת שישראל - התלויה לחלוטין בחימוש, מימון וכיסוי דיפלומטי אמריקאי - תפגע בשטח קטאר, שותפתה הקרובה ביותר של וושינגטון במפרץ, בלי להודיע? לא סתם שטח, אלא מרחב אווירי שבו לארצות הברית שליטה בפועל בזכות נוכחותה האדירה בבסיס אל-עודייד.
הפנטגון מכנה את אל-עודייד מפקדה קדמית לפיקוד המרכזי; הוא מארח אלפי חיילים אמריקאים, מפציצים ארוכי-טווח, כטב"מים, מטוסי תדלוק, ומרכז העצבים של מבצעים מאפגניסטן ועד סוריה. גם חיל הים האמריקאי נשען על קטאר כחלק מפריסתו במפרץ, לצד בחריין. לדמיין את ישראל מפתיעה את וושינגטון בזירה הרגישה הזו - מאתגר את ההיגיון.
אם נתניהו באמת חרג כך, מדובר בהימור הפזיז ביותר בתולדות ישראל. מניסיוני כמי שראיין את נתניהו פעמים רבות, הוא אינו עד כדי כך טיפש. יתרה מזו, תגובת וושינגטון - אם אכן הופתעה - הייתה רפה להפליא: ללא גינוי ציבורי משמעותי, ללא עצירה במשלוחי נשק, ללא שימוע בקונגרס או השעיית שיתוף מודיעין. להפך: הסכם השבוע לגייס את העולם הערבי מאחורי אולטימטום לחמאס שמשמעותו כניעה לפי תנאי ישראל (הגיוניים כשלעצמם, אך שחמאס דוחה זה שנתיים).
ההסבר האפשרי היחיד האחר הוא שהכול - המתקפה, ה”התנצלות” החלקית, ה"פיצוי" לקטאר והתוכנית לסיום המלחמה לפי תנאי ישראל, פחות או יותר - מהווים כוריאוגרפיה מתוכננת שבה כל צד בולע מעט השפלה: טראמפ נראה כמי שנתניהו עקף אותו, נתניהו נאלץ להתנצל, וקטאר מחזירה את ישראל לחיקה. ואולי, אולי, הדבר יאלץ את חמאס להיכנע בעזה.
כך או כך, קטאר זינקה לדרגת שותפה בכירה של ארצות הברית. הצו הנשיאותי מ-29 בספטמבר, שכותרתו “הבטחת ביטחון מדינת קטאר”, קובע כי ארצות הברית תראה כל מתקפה מזוינת על שטח קטאר, ריבונותה או תשתיותיה החיוניות “כאיום על שלום וביטחון ארצות הברית” ותשיב “בכל האמצעים החוקיים והמתאימים - כולל צעדים דיפלומטיים, כלכליים, ואם צריך צבאיים.” המשמעות, להדהים, היא פעולה צבאית גם נגד ישראל אם נתניהו יתקוף שוב. בדרך כלל ערבות ביטחונית כה גורפת דורשת אישור הקונגרס בחוזה פורמלי - אך בעידן טראמפ זה כמובן דמיוני.
כדאי להיזכר בדו-משחק ההיסטורי של קטאר. שנים רבות הציגה את עצמה כאי מודרני וקוסמופוליטי, ובמקביל מימנה תנועות אסלאמיסטיות - להחרפת זעמן של המדינות הסוניות המתונות, עד כדי נתק זמני. במקביל חיזרה במרץ אחרי אמריקה: אירחה את אל-עודייד, השקיעה מאות מיליארדים בנדל"ן ובחברות בארצות הברית, ופתחה ערוצי מסחר ודיאלוג עם ישראל. קטאר שיחקה על כל המגרשים, לעיתים לעצבן, אך במיומנות.
במבט זה, הערבות האמריקאית עשויה, פרדוקסלית, להיות המנגנון שכופה על דוחה לבחור סופית: המערב על פני האסלאמיסטים, הפרגמטיות על פני המשחק הכפול. אם זה אכן המהלך, מהלכו של טראמפ נראה פחות כטיפשות ויותר כהימור מחושב.
ובכל זאת, כי זה טראמפ, רבים מסרבים להאמין שמדובר אך ורק באסטרטגיה. קטאר העניקה לאחרונה לטראמפ מטוס בואינג 747-8, ששוויו מאות מיליונים, שיועד לשמש בעתיד כ"אייר פורס 1". כאשר מדובר בנשיא שמדיניות החוץ שלו נראתה לעיתים כעסק אישי, קשה להתעלם מצירוף המקרים. בעיני רבים, הצו אינו רק שינוי רדיקלי במבנה הבריתות; הוא נודף ריח של עסקה: הגנות בסגנון נאט"ו תמורת מטוס יד שנייה.
הסיפור העמוק יותר הוא כיצד אמריקה מנהלת כיום מדיניות חוץ. בעבר, ערבות ביטחונית משמעותית חייבה אמנות, דיון ואישור הסנאט - כך עוצבה החוקה. הנשיאים לא נועדו להתחייב חד-צדדית למלחמה או לסיכון במלחמה ללא הקונגרס.
אולם טראמפ מנצל עד תום את שליטתו במלפגה הרפובליקאית - הם שותקים מאימת מצביעי הפריימריס ששני שליש מהם אוהדי טראמפ. בנוסף, בית המשפט העליון הפף לסניף של המפלגה.
אז מה באמת קרה? האם נתניהו מעד באחת הקרעים המסוכנים ביותר ביחסי ישראל-ארצות הברית מאז שאייזנהאואר אילץ את ישראל לסגת מסיני? או שמא שיתף פעולה בדרמה מבוימת שנועדה להעלות את קרנה של קטאר תמורת לחץ על חמאס להיכנע? נדע בימים הקרובים.
בינתיים, תזכורת למי שמצר על כך שהנשיא נחפז להעניק מתנה כזאת לקטאר טרם חמאס נכנע: צו נשיאותי, להבדיל מברית אמיתית באישור הקונגרס, אפשר לבטל בשניה. אז המטריה המדהימה שקבלה קטאר היא בעצם משענת קנה רצוץ. ככה זה, באופן כללי, בעידן טראמפ. גם בנוגע לישראל.
התרעות פיקוד העורף