בדיוק בנקודה זו טמון המהלך הפוליטי המפתיע. במשך שנים נתניהו ביסס וטיפח את גוש הימין, כשהוא נתפס כמנהיגו הבלתי מעורער. כעת, עצם ההתייצבות מאחורי הסכם שבעלי בריתו הקרובים מגדירים כבגידה באידיאולוגיה, מבדלת אותו מהם באופן חד. המתקפות החריפות מימין, המאשימות את נתניהו ברפיסות ובהתקפלות, משרתות אותו בקרב קהלים מתונים יותר.
הדינמיקה שנוצרה מציבה את נתניהו בעמדה פרגמטית, כמי שמנווט בין לחצים בינלאומיים כבדים, המיוצגים על ידי טראמפ, לבין הדרישות האידיאולוגיות של הימין הישראלי. בעוד סמוטריץ’ ובן גביר מייצגים את הימין התקיף והבלתי מתפשר, נתניהו, בקבלו את המתווה, מציג עצמו כמבוגר האחראי, זה שמבין את מגבלות הכוח ומחויב להחזרת החטופים גם במחיר פשרות כואבות.
התמיכה במתווה מצד גורמים באופוזיציה, כמו גם הקולות בליכוד הקוראים לגמישות ולהתמקדות בהשבת החטופים ובפירוז הרצועה, מחזקים את המיצוב החדש. נתניהו לא נשתפס עוד רק כמנהיג הימין, אלא כמי שניצב במרכז מפה פוליטית חדשה, כשמשני צדדיו אגפים רדיקליים יותר – הימין האידיאולוגי מחד, והשמאל מאידך.
מסיבת העיתונאים וההסכם שהוצג בה, וכן הסערה הפוליטית שבאה בעקבותיהם, עשויים להיזכר כשלב שבו נתניהו החל במסע למיתוג מחדש. הוא פונה למעשה אל הרוב הדומם במרכז, המייחל לסיום המלחמה ולהשבת החטופים.
התרעות פיקוד העורף