עומד כאן מולך, רחבת ההספדים מלאה באנשים המומים, מופתעים, לא מצליח להרים עיניים, מפחד להיתקל במבט שיגיד לי "לא עשית מספיק" או להיתקל בעיני אחד מהאשמים שנרצחת. שלושים שנה עברו מאז הפגנת ההמונים ב־5 באוקטובר 95, חודש לפני שרבין נרצח. ההפגנה שבדיעבד סימנה את קול הצעקה "הרצח קרוב, תתעוררו", וגם יצרה לרוצח את תחושת הרוח הגבית לפעול. אז נשבענו שלא יקרה שוב, אמרנו שנלמד, הבטחנו לעצמנו שהפעם נדע לעצור בזמן. והנה אנחנו שוב כאן. שוב רצח פוליטי, שוב אלמנה, שוב עם אבל, שוב מרגישים את אותו כישלון צורב, את התחושה שלא למדנו.
כמעט שומע אותך שואל בלחש, איך זה קרה דווקא לי? ואני עונה לך בקול חנוק- זה קרה גם לנו, זה קרה כי לא למדנו. כחברה וכהנהגה. לא חינכנו, המנהיג לא מיתן ולא גינה, לא טיפלנו בזמן. נתנו למילים של שנאה להתרוצץ בחופשיות, כאילו הן רק רעש רקע. לא הצבנו גבולות. שכחנו שמילים הופכות לנשק, ושכל קריאה שלא נבלמת בזמן היא מדרגה בדרך לירי, אישור לפתוח את הניצרה.
אחי, אתה לא נרצחת במקרה. לא היית קורבן אקראי. נרצחת כי מישהו השתכנע שהדעה שלך היא סכנה, שהקיום שלך הוא איום. מישהו האמין שהוא שליח ציבור, שליח עם, ולכן מותר לו לקחת חיים, את שלך.
סליחה, סליחה שלא שמרנו עליך. כבר לא בשב"כ, אבל גם כאזרח לא עשיתי מספיק. השתדלתי באמת, יכולתי יותר. סליחה שהחברה שלנו לא הפיקה לקחים, שלושים שנה אחרי אנחנו עדיין מאבדים אנשים על מזבח קיצוניות אידיאולוגית. סליחה שהשיעור לא הופנם, שהרצח ההוא לא הספיק כדי שנעצור. אולי בכלל מאז ה־7 באוקטובר חשבנו שוב שהאיום הקיומי הוא רק מבחוץ ולא גם מבפנים.
מביט באלמנה וחושב מה לא עשיתי, מה לא עשינו, ואיך להרחיק את הסיכוי מהרצח הבא. לגנות? גינינו. לכתוב? כתבנו. לחנך? אני מורה ומרצה, משתדל כמה שיותר. מה עושים? מאמין בתוכי שרק כשהמדינה, השלטון, יבין ויפנים ניתן יהיה לקיים שיח מאחה ומאחד, לקבוע חובת לימוד במוסדות איך להתמודד עם ההקצנה, ללמד דמוקרטיה מכיתה א’, לחוקק, לאכוף ולהעניש בצורה אפקטיבית בהרבה. מביט בך ומודה, ספק גדול אם יקירך הוא הנרצח האחרון.
אחינו, הלוואי שהיית האחרון. הלוואי שהמוות שלך יהיה הצעקה האחרונה שנצטרך לשמוע כדי להבין שמסיתים צריך לעצור, שקיצוניות צריך לגנות, שמנהיג חייב לקבוע את הגבולות, שמחלוקת אינה אויב. שקהל מוסת ממרפסת בסוף מייצר לרוצח אידיאולוגי את תחושת הרוח הגבית שמובילה אותו לשלוף את האקדח.
שקוע במחשבות, מתעורר מתנועת ההמון. ההספדים נגמרו והקהל ההמום החל לצעוד לקבר. נשארתי לעמוד. זה רגע פרטי, שלהם. בעודם מתרחקים לא הפסקתי לחשוב, למה? למה לעזאזל לא הפקנו את הלקחים מרצח רבין.
יהי זכרך ברוך. לא הכרתי אותך, אך משוכנע שלא חשבת שכך יהיה סופך.
התרעות פיקוד העורף