הבחירה ביום כיפור ובבית כנסת לא הייתה מקרית; היא נועדה להבהיר כי מבחינת הטרור האסלאמי, כל יהודי הוא מטרה. זוהי תוצאה ישירה של שנים ארוכות שבהן הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל הפכה לספורט פוליטי מקובל באירופה, והגבול בין ביקורת לגיטימית לאנטישמיות ארסית נמחק כליל.
כאשר ראש ממשלת בריטניה מעניק רוח גבית לנרטיב הפלסטיני, הוא משדר מסר ברור לאיסלאם הקיצוני ברחבי הממלכה: מאבקכם צודק. הוא מאותת להם שהקהילה הבינלאומית עומדת לצדם. המסר הזה מחלחל למסגדים, לקמפוסים ולהפגנות ההמוניות, שם הוא הופך להסתה גלויה לרצח. המחבל ממנצ'סטר לא פעל בחלל ריק; הוא פעל באקלים ציבורי שבו שנאת ישראל קיבלה חותמת הכשר מהדרגים הגבוהים ביותר. הוא ראה במנהיג המדינה שלו בן-ברית למטרתו, גם אם לא לשיטותיו.
הגינוי שהשמיע סטארמר לאחר הפיגוע הוא חלול וריק מתוכן. אי אפשר לגנות את הטרור ביד אחת ובאותה נשימה להאכיל את המפלצת האידיאולוגית המזינה אותו. אי אפשר להזדעזע מרצח יהודים במנצ'סטר ובאותה נשימה לקדם מהלכים מדיניים שמעודדים את רוצחי היהודים בירושלים ובתל אביב. זוהי צביעות בלתי נסבלת החושפת כישלון מנהיגותי עמוק.
הטרגדיה במנצ'סטר היא קריאת השכמה. בריטניה ואירופה חייבות להבין שהמדיניות הרופסת כלפי האסלאם הרדיקלי וההתמסרות לנרטיב הפלסטיני גובות מחיר דמים. האחריות לביטחון הקהילות היהודיות אינה יכולה להסתכם בהצבת שומרים מחוץ לבתי כנסת; היא מחייבת מלחמת חורמה בלתי מתפשרת בהסתה, גם כאשר היא מתחפשת לדיפלומטיה. כל עוד מנהיגים כמו קיר סטארמר ימשיכו במדיניותם ההרסנית, הם יהיו שותפים - גם אם שותפים שקטים - לפיגוע הבא.
התרעות פיקוד העורף