כל ניצול מ-7 באוקטובר חי שני חיים. החיים הראשונים שלי חלפו כמו חלום: גרתי בבית קטן בשכונת הצעירים של קיבוץ כפר עזה, מוקפת בחברי ילדות ועצי פרי, במרחק זריקת אבן מרוב המשפחה שלי. בניגוד לחיים הטיפוסיים של בת 27 בתל אביב או בלונדון, בקיבוץ לא הייתי צריכה לדאוג לשכר דירה מטפס או לסולמות תאגידיים. היו אלה חיים מלאים במסיבות ריקודים, מנגלים וטיולים לבריטניה לבקר קרובים ולראות את משפחת הכדורגל המורחבת שלי בוייט הארט ליין. אני מתגעגעת לזה כל יום.
לצד כל הכיף, היה לי גם צורך כפייתי בסדר ושגרה בחיי, משהו שרכשתי הרבה לפני השירות הצבאי שלי. זה היה צורך שבא ממקום של חופש - תמיד הייתי צריכה להיות בשליטה על המעשים וההחלטות שלי, ולא אהבתי לאחר לשום דבר, מכל סיבה שהיא. למרבה האירוניה, ירשתי את הדייקנות שלי מאביחי, אבי הישראלי, ולא ממנדי, אמי הבריטית.
ב-7 באוקטובר, מחבל ניסה לירות דרכו לתוך הממ"ד של בית אמי, אבל הכדור שלו בנס חסם את המנעול במקום לנפץ אותו. ומשום מה המחבלים לא ניסו לשרוף אותה חיה בתוך הממ"ד, כפי שעשו לכל כך רבים אחרים. מנדי ואני נהגנו להתבדח שיום אחד היא תאחר להלוויה של עצמה; עכשיו זה אמיתי מכדי להיות מצחיק.
לפעמים תהיתי מתי באותו יום נורא החיים הראשונים שלי באמת הסתיימו. האם זה היה ב-6:29 בבוקר, כשאזעקות האדום החלו לייבב עבורי ומיליוני ישראלים אחרים? או כשמחבלים פלשו לכפר עזה זמן קצר אחר כך, והרצח של חבריי ושכניי החל? אולי זה היה כשהתקיפה הפכה אישית עבורי, כשעה לאחר מכן, כשהם ירו בכלבה שלי צ'וצ'ה בראש מטווח אפס, הכדור ניתז לתוך הרגל שלי לפני שכדור שני קרע דרך יד שמאל שלי, והסיר את רוב האצבע האמצעית והקמיצה.
אם כבר, זהו רגע אחר שבולט. כשהבנתי שאני עומדת להילקח לעזה כחטופה, התחננתי לחוטפים שלי להרוג אותי במקום, אבל הם סירבו. באותו רגע איבדתי את החופש שלי, את השליטה שלי. באותו רגע החיים הראשונים שלי הסתיימו והחיים השניים שלי החלו: חיים של אמונה, כאב, חזיונות וקשר על-טבעי, משמעות, נחישות ואשמה.
במשך 15 החודשים הבאים עדיין נלחמתי להחזיר צל של אוטונומיה בתוך המרחבים הפיזיים והמנטליים הזעירים שהעניקו לי. עשרות שומרים שונים השגיחו עליי במהלך הזמן הזה, חלקם לוחמים רעולי פנים, אחרים אמהות וילדים. בכל פעם שמישהו התייחס אליי כ"סג'ינה" - אסירה - הייתי מתקנת אותם: "רהינה" - חטופה. אם אני אסירה, הייתי אומרת, אז תנו לי שלוש ארוחות ביום ומים נקיים לשתייה. תנו לי תרופות ליד הפצועה שלי ושיחת טלפון לדבר עם המשפחה שלי. תנו לי מזרן לישון עליו וסבון להתרחץ. תנו לי משפט כדי שאוכל להתחנן לחפות שלי, וגזר דין כדי שאדע מתי אחזור הביתה שוב.
לא משנה כמה רעבה או צמאה הם נתנו לי להיות. לא משנה כמה הייתי בטוחה שהנשימה הבאה שלי תהיה האחרונה, והיו הרבה נשימות כאלה. ברוב הימים, הייתי מניחה בצד את הכאב והרעב כדי לנסות להגיע ל-500 כפיפות בטן. זה הרוויח עבורי את הכינוי "ג'ון סינה" [המתאבק האמריקאי] מהחוטפים שלי, אבל הסיבה שדחפתי את עצמי לא הייתה קשורה לדעתם עליי, זה היה שהייתי צריכה שיהיה לי רק דבר אחד שנעשה אך ורק מבחירתי.
בעזה זה היה קורה גם דרך סימנים. בששת החודשים הראשונים של השבי האמנתי שאמי נהרגה בהתקפות. אבל ביום ההולדת שלה, 6 באפריל, הוצפתי בצורך לדעת סוף סוף מה קרה לה. באותו זמן הוחזקתי בבית שהיה מלא במצלמות, אבל מצאתי זווית שבה יכולתי להסתיר את הפנים שלי, ודרך הדמעות שלי התחננתי לאלוהים לסימן כי לא יכולתי להחזיק מעמד בלי אחד.
מאוחר באותו לילה החוטפים שלי הדליקו את הטלוויזיה. כבר זה היה יוצא דופן, כי טלוויזיות שימשו בדרך כלל במהלך היום ורק לתקופות קצרות, כי הן הופעלו על ידי סוללות. החוטפים שלי גם העדיפו לצפות בערוצים ממדינות ערב, כמו אל-ג'זירה. אבל במקרה הזה, ובשעה מוזרה זו, הם בחרו לצפות ב-i24, ערוץ ישראלי שמשדר בערבית. ועל המסך הייתה אמי, מחזיקה את הפוסטר "נעדרת" שלי. רעדתי, בקושי מסוגלת לנשום.
כחצי שנה לאחר מכן שוב הייתי זקוקה נואשות לסימן שאמי עדיין בסדר, ושהמלחמה והלחץ לא הרגו אותה. מאוחר יותר באותו יום מצאתי את עצמי בחדר ועל הדלפק הייתה קערה קטנה של עלי רוקט. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי עלי סלט בעזה מזה יותר משנה, וזה לא משהו שבדרך כלל הייתי אוכלת בישראל, אבל כחטופה של חמאס, כל דבר עם קלוריות או ויטמינים שווה יותר מזהב. בנגיסה מהעלים, כל חוש העביר אותי בחזרה לבית של אמי. יכולתי לראות, לשמוע, להרגיש ולהריח את הנוכחות שלה, והתמלאתי בוודאות שהכל יהיה בסדר יום אחד.
זה החזיק אותי ולא מפחדת עד ששוחררתי בינואר. בלילה שלפני השחרור שלנו, אמרתי לרומי שכמעט הגיע הזמן, יכולתי להרגיש שזה מגיע, ואכן למחרת בבוקר קיבלנו את החדשות מהחוטפים שלנו: סוף סוף אנחנו חוזרות הביתה. הם בטח תהו למה לא נראיתי מופתעת.
במובנים מסוימים קשה לדבר על הרעיון של בניית חיים שניים לעצמי אחרי השחרור שלי, בעוד שאר החטופים עדיין מוחזקים בעזה. במיוחד החברים הכי טובים שלי גלי וזיוי ברמן, שגרו לידי בשכונת הצעירים של הקיבוץ. אני מרגישה עמוק בפנים שהגורל שלהם עדיין נכתב, ולמרות שאני יודעת טוב מאוד מול מה הם מתמודדים שם, אני לא יכולה להבין איך הגוף והנפש שלהם מסוגלים לקחת תשעה חודשים נוספים ממה שחוויתי. האשמה של להיות כאן בלעדיהם כמעט בלתי נסבלת, ושום דבר לא חשוב לי יותר מלהחזיר אותם הביתה.
אבל ברגעים שבהם המחשבה שלי לא במנהרות עם גלי וזיוי, התחלתי לגלות דברים חדשים על החיים השניים שלי. הכדור סוף סוף הוצא מהרגל שלי והתפרים מהיד במהלך ניתוחים אינטנסיביים בבית החולים שיבא בישראל - הראשון מתוך ניתוחים מרובים ביד וברגל, שממשיכים לגרום לי כאב. אני שוב גרה בבית קטן בכפר כפרי במרכז ישראל, עם כמה מהחברים שלי גרים בשכנות, אבל זה יותר מסתם היחס שלי לזמן (עכשיו הרבה יותר בקו של אמי מאשר קודם) שהשתנה.
לפני 7 באוקטובר המקור היחיד ללחץ שלי היה שלא הייתי בטוחה בדיוק לאן החיים לוקחים אותי, וחסכתי קצת כסף כדי לטייל ברחבי העולם בחיפוש אחר השראה. עכשיו ההשראה מגיעה אליי ברגעים הקטנים, כמו התחושה של חמצן טרי בריאות שלי, או מולקולות המים הנקיים כשאני שוטפת את הפנים שלי. מצאתי השראה וכוח באיך שהמוגבלות שלי עוזרת לאחרים, אחרי שהתמונה שלי מרימה את יד שמאל שלי עם שתי האצבעות החסרות הפכה ויראלית ברחבי העולם.
אני מתגעגעת לחיים הראשונים שלי בכפר עזה, הצחוק והקלילות והאנונימיות. אבל אני מתחילה להעריך גם את החיים השניים שלי, למרות הנסיבות שבהן הם התחילו והאתגרים הפיזיים והנפשיים שיישארו איתי לנצח. יותר מכל, אני מתפללת לאלוהים שאבלה את ה-7 באוקטובר הבא עם גלי וזיוי, ויש לי אמונה שהוא מקשיב.
התרעות פיקוד העורף