שמה היה אסתר. היא הייתה בת תשעים ושש, יפה כמו כלי פורצלן, שערהּ קצר ונוכחותה אומרת-הוד, עדינה עד אין-שאת וחזקה בו בזמן. הבחנתי בה לראשונה בחדר הכושר. יום אחר יום היא הגיעה להתאמן, נעה באיטיות, ברוב-כוונה, בנחישות שהכלימה את כולנו.
פעם ניגשתי אליה וביטאתי בפניה את תחושתי זו: "את מְקור השראה".
היא הביטה בי בהפתעה, כאילו איש מעולם לא אמר לה כך. "שמי אסתר", היא אמרה.
"לי קוראים ג'ק".
כמה ימים לאחר מכן ניגשה אליי אסתר בחיוך: "ג'ק, אני מכירה אותך מאז שהיית ילד קטן." וכך אכן היה: היא ובעלה המנוח, פרופסור-אורח אמריקני בלונדון, היו מיודדים עם הוריי. מסלול חיינו הצטלב בשנית כאן, שני דורות מאוחר יותר, בין הליכוני כושר ומזרוני אימון.
עם הזמן נעשינו ידידים. לעתים הייתי מסיע אותה לביתהּ ברכב במקום להניח לה לנסוע באוטובוס. באחת מהפעמים הללו ציינה אסתר שהיא עומדת להשתתף בחתונה – החתונה של נכדתה. קולה רעד מאושר וצער גם יחד. כמעט שנתיים קודם לכן נהרג נכדהּ בתוך טנק במהלך שירותו בעזה. "היה קשה מאז", היא אמרה בשקט.
החתונה נערכה לפני שבוע. ביום חמישי שבתי ושוחחתי עמה. אמרתי לה בשנית שהיא מעוררת השראה. היא צחקה ברוך, כמעט בספקנות, בדרכה החיננית להדוף מעליה שבחים. "אני"...
"כן, את", אמרתי.
למחרת, אסתר נפטרה.
אני חושב עליה כעת. עליה ועל רבים שכמותה – ניצולים, הורים, סבים, אנשים שנושאים פצעים שרובנו לא היינו מסוגלים לשרוד, ובכל זאת הם מחזיקים מעמד – מברכים, חוגגים, אוהבים.
ניצחונה של הרוח האנושית מצוי כאן על כל צעד ושעל - אך הוא שברירי. אל לנו להתהלך בנוכחותו ברישול. שומה עלינו לנוע ביראת כבוד, בעדינות, באהבה.
התרעות פיקוד העורף