במלאת שנתיים למלחמה, וככל הנראה לקראת סיומה, מוטלת עלינו החובה האזרחית לבדוק את עצמנו לעומק ולשאול את השאלות הנוקבות ביותר והיסודיות ביותר. היכן טעינו - כחברה, כעם, כמדינה וכמערכת ממשל - כיצד שגינו ומי ישלם את מחיר הטעויות הקשות.
אסור שהשבעה באוקטובר ייזכר לנצח כאירוע טראומטי בלתי מעובד ובלתי מפוענח, כאילו מדובר בגזרת גורל. כזיכרון היסטורי צורב, אך לא מכונן. חייבת להיות לו משמעות מעשית. גם בעוד 30 שנה ואפילו בעוד 50 שנה, עלינו לדעת שהפקנו את הלקחים, למדנו את הכשלים ועברנו תהליכי שינוי ורפורמה שיבטיחו שאירועים כאלה לא יחזרו.
קדושת הנופלים, כְּאֵבָן המייסר של המשפחות, גופם המצולק של הפצועים, הנכים ונפגעי הפוסט-טראומה, כל אלה מחייבים אותנו גם מבחינה מוסרית לתחקיר שיורד לשורשי הכשלים והמחדלים שאיפיינו את המלחמה.
לצד תחקיר עמוק ויסודי של הכשלים החמורים שהתגלו במלחמה, עלינו למפות אחד לאחד את אחריותם של הקברניטים. לא להשאיר אבן על אבן ולחשוף את האמת.
כבר עתה אפשר לומר שאין כל ספק שההנהגה שלנו מכרה לנו אשליות. אשליה שאפשר לקנות שקט בכסף, שאפשר להפיס את דעתו של ארגון רצחני, קנאי וג'יהדיסטי כמו החמאס, שהכסף הקטארי יוזרם רק למשפחות נזקקות ולא לבניית מנהרות טרור, שאפשר להכיל במקום להרתיע.
במקום להתבונן במציאות בפיכחון אכזרי ולומר לעם את האמת, קשה ככל שתהיה, העדיפו הממשלות לדורותיהן לשמור על שקט תעשייתי, להימנע מפעולות יוזמות ולקוות שהכלים של האויב יחלידו. לצערנו הרב, החברה הישראלית בעיוורונה, התמכרה לשקט הזה והעדיפה לחיות חיי רגע נהנתניים במקום להיערך לבאות.
אך בעוד הדרג המדיני יעמוד למשפט הציבור - כנראה די בקרוב - הדרג הצבאי לדורותיו, כל אלה שנושאים באשמת המחדל הביטחוני הנורא ביותר מאז הקמת המדינה - חריף אף יותר ממלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון הראשונה וכל הסבבים למיניהם - ייצאו בלא כלום.
כלומר, קיים חשש מי שנושא באשמה המרכזית לאופן שבו ישראל הופתעה, הוכתה והושפלה בימי המלחמה הראשוניים, לא יעמוד למשפט - ולו מטאפורי - לא יעמוד אל עמוד הקלון ולא יצטרך לפשפש במעשיו ובמחדליו.
יותר מזה, הם ימשיכו לחיות על חשבון הפנסיות הנדיבות שכולנו משלמים, אולי יכתבו את זיכרונותיהם, עם כל האפולוגטיקה המתבקשת ותשלום מס שפתיים של צער, חלקם אף יכהנו בדירקטוריונים של חברות עסקיות, אבל איש מהם לא ישלם את המחיר. מי שנשאו באחריות המוסרית העליונה לביטחון הציבור ולשלומו ככל הנראה יתחמקו מעונש.
כולנו נוסיף לזכור ולהזכיר את הפלישה לערים, את הפשיטה על הקיבוצים, את אונס הנשים, את טבח הילדים, את ההרס הבלתי נתפס של רכוש, את לקיחתם בשבי של אזרחים תמימים, שנשלפו באכזריות ממיטותיהן בבוקר שמחת תורה והובלתם המשפילה לעזה בעוד כל "הבלתי מעורבים" מריעים בשמחה לקלונם. כולנו נוסיף ונשאל את השאלה ששאלו התצפיתניות המחכות למותן, הלכודים בממ"דים הנשרפים, והצעירים חסרי האונים במיגוניות (איזה שם נורא למבנה שאמור להגן) - איפה הצבא? היכן צה"ל? היכן חיל האוויר?
הכישלון הצבאי הוא רב ממדי והוא מתמשך. בראש ובראשונה הוא כשל תפיסתי שמקורו בעיוורון עצמי. מאז אוסלו החליט הצבא - ותפיסתו זו חלחלה לדרג המדיני - כי ניתן להסתפק ב"צבא קטן וחכם". אפשר להקטין את מצבת הכוחות, לצמצם את ההקצאה התקציבית לביטחון ולהפנות את המשאבים לתחומי הפנים. הדבר הביא בהדרגה לצמצום דראסטי של כוחות היבשה, שלא לומר להזנחתם, להקטנת הסד"כ הלוחם, לסגירת גדודים, להמעטת האימונים ולניתוב רוב המשאבים לחיל האוויר ולמודיעין.
זה הביא בתורו להקטנת המוטיבציה של כוחות המילואים, אשר יחד עם תהליכים חברתיים אחרים, הביאו לכך שרק מיעוט מהאזרחים מתייצבים למילואים. צבא היבשה כמעט ולא היה. הצבא אמנם נותר קטן אך טיפש.
גישה זאת הובילה גם ליצירת דוקטרינת לחימה חדשה, שהתהדרה גם בשם חדש - המב"ם (המערכה שבין המלחמות). גישה נפסדת זו הייתה שונה מהגישה ההתקפית שצה"ל דגל בה כל השנים, והיא נועדה בעיקר לדחות את המלחמה הבאה, אף שלא הוצהרה ככזו.
מעבר מתפיסת ביטחון פרואקטיבית לתפיסה סטגנטית הניח את היסודות לבעיות הביטחון של השנים האחרונות. במשך שנים, הקברניטים - מבן-גוריון (כראש ממשלה ושר ביטחון) ועד רבין (כרמטכ"ל) - הובילו גישה רבת-שנים שעיקרה היה היערכות לכל תרחיש, כולל הגרוע ביותר, עם תכנון ובניית כוח צבאי בהתאם. לעומת זאת, בשלושת העשורים האחרונים, הממסד הצבאי והביטחוני שינה כיוון - הוא הגדיר באופן שגוי את הסיכונים, התעלם מהתעצמות הצבאית האזורית ומחוסר היציבות הפוליטית במדינות השכנות, והסתפק בערובה של הסכם שלום והרתעה בלבד. גישה פסיבית זו היא נקודת המוצא לתפיסת הביטחון הקלוקלת שאפיינה את התקופה האחרונה.
במבחן התוצאה, ההתמכרות לתפיסת המב"ם, על אף הצלחותיה הטקטיות פה ושם, הובילה לכישלון אסטרטגי שאפשר לאויבינו להתעצם באופן חסר תקדים. היא שינתה לרעה את הדנ"א הצה"לי והפכה לדפוס התנהגות שאפשר לאויבינו הקרובים - חמאס וחיזבאללה - לצמוח מארגוני טרור לצבאות מאיימים, תחת מעטה של שקט אסטרטגי מדומה.
כשל מרכזי נוסף נבע מהסתמכות יתר כמעט ממכרת על טכנולוגיה. במהלך השנים, הפכה היכולת הטכנולוגית המרשימה למטרה בפני עצמה, תוך יצירת אשליה מסוכנת של שליטה וביטחון. הוויתור ההדרגתי על מודיעין אנושי לטובת סנסורים, הדחף להחליף את הלוחם המתמרן במערכות אוטומטיות וברובוטים, וההתמקדות הגבוהה באמצעי לחימה מדויקים - כל אלה הוליכו להחלשת המוכנות המבצעית בשטח. ההשלכה הישירה הייתה שברגע האמת, המערכת מצאה עצמה תלויה באופן מוחלט בטכנולוגיה, ובהיעדרה (או כאשר היא כשלה), קרסו עמודי התווך של ההגנה, מה שאיפשר לאויב להפתיע ולחדור בעוצמה.
כשל מערכתי חמור אחר נוסף נעוץ במבנה הלקוי והארכאי של הכשרת הקצונה הבכירה והניהול הקרייריסטי של המטה הכללי. תהליך זה, שנוסד בימי ראשית צה"ל ופשט את הרגל בעידן המורכב הנוכחי, מאופיין למשל בכְּהוּנוֹת קצרות מדי, אותו נוהל בלתי-אפשרי של שנתיים-שלוש בתפקידים מורכבים ורב-זרועיים, שלא מאפשרות רכישת התמחות אמיתית, עומק ומיצוי למידה.
קידום באמצעות מעבר מהיר ורוחבי בין תפקיד לתפקיד (למשל, מראש מטה בפיקוד לאלוף בפיקוד אחר), יצר מפקדים חסרי עוגן ידע מעמיק בתחום אחד. לכך צריך להוסיף את היעדרה של מערכת לימוד והכשרה סדורה ברמה האסטרטגית והמערכתית, שמטרתה לפתח מפקדים בעלי חשיבה ביקורתית וארוכת טווח, ואת היעדרה של הכשרה דיפרנציאלית לקציני מטה לעומת קצינים קרביים.
ליקויים אלו החמירו בשל גורמים תרבותיים-ארגוניים - שיטת "חבר מביא חבר" שמעודדת מינוי מקורבים ומשכפלת את עצמה, וכן מאבקים פנים-פוליטיים סקטוריאליים (כגון צנחנים מול שריון), שמעדיפים שיקולי חיל ושייכות על פני כישרון והתאמה אובייקטיבית לתפקיד. התוצאה הסופית היא צמרת צבאית מנופחת בדרגות, אך דלה בעומק אסטרטגי ובעלת יכולת מוגבלת לייצר קונספציות הגנה אפקטיביות.
כשל חמור נוסף הוא התרבות הארגונית הקלוקלת והרעילה שהשתרשה בצמרת צה"ל והגיעה לשיאה בשנים האחרונות. תרבות זו התאפיינה במנגנון של פחד והשתקה, שבו מפקדים בכירים, שהטילו ספק או חרגו מהקו המנחה של הרמטכ"ל, הועמדו בפני חשש אמיתי לקידומם ולקריירה הצבאית שלהם.
מנגנון זה יצר מציאות מעוותת של אי-אמירת אמת, היעדר ביקורת נוקבת והימנעות מוחלטת מהצגת תרחישי קיצון או דעות מנוגדות, כדי לא לקרוא תיגר על הקונספציה השלטת. הוא גם יצר מניפולציות ויהירות כלפי הדרג המדיני. הזחיחות, היהירות וההתנשאות כלפי הדרג האזרחי, לוותה לעיתים במניפולציות על המידע המועבר, שכולם אפשרו לצבא להפוך לגוף יודע-כל שאינו מחויב בלמידה חיצונית. לממשלה מצידה לא היו כלים לבחינת הערכות הצבאיות והיא נותרה תלויה בהן.
שילוב קטלני זה - השילוב של פחד, שתיקה ומחשבה קבוצתית, לצד ביטחון מופרז ביכולות - יצר את הקוקטייל הרעיל שהוביל את צה"ל ישירות לאחד האסונות המבישים והטראגיים בתולדותיו. כשהתרבות כושלת, המקצועיות אינה יכולה להתקיים.
זאת ועד, המערכת הביטחונית הכוללת - לרבות משרד הביטחון וגופי הרכש - סבלה מכשל תפיסתי מהותי בכך שלא העלתה על דעתה מצבי קיצון אסטרטגיים שאינם צבאיים גרידא. ההנחה הייתה שמערכת היחסים עם ספקיות ביטחוניות בעולם ועם מדינות ידידות חסינה דיה מפני זעזועים.
כתוצאה מכך, לא הוטמע בחשיבה שנדרשת היערכות רכש חלופית ובניית יכולת ייצור ופיתוח עצמית עמוקה (ריבונות ביטחונית) כדי להתמודד עם חרמות ועיצומים בין-לאומיים, או כדי להתמודד עם מצב שבו אספקת אמצעי לחימה וחלקי חילוף חיוניים נעצרת במפתיע על רקע לחץ מדיני או סנקציות. היא גם לא לקחה בחשבון כשלים בשרשראות האספקה העולמיות.
חוסר הבנה זה, שהעדיף יעילות כלכלית על פני עמידות אסטרטגית, הוליך לתלות יתר בגורמים חיצוניים והשאיר את ישראל חשופה לפגיעה בחופש הפעולה המבצעי שלה בזמן מלחמה.
מכל אלה עולות שתי שאלות. הראשונה היא האם מפקדי צה"ל הבכירים, שהובילו את ישראל לאחד האסונות הלאומיים הגדולים בתולדותיה, ישלמו את המחיר? השאלה השנייה, החשובה לא פחות, היא האם ניתן לבנות צבא אחר. צבא מקצועי, נטול אג'נדה פוליטית, המיוסד על אדנים של יושרה ואמת.
יש שני נתיבים אפשריים לתשובות על השאלות הללו. האופטימי אומר כי הטראומה הקשה כל כך של השבעה באוקטובר תביא בהכרח לשינוי ולבניית צבא חדש. הפסימי גורס שמה שהיה הוא שיהיה. עובדה היא שכמעט ולא למדנו דבר מלקחי מלחמת יום הכיפורים ובחלוף 50 שנה חזרנו בדיוק על אותן טעויות. איזה משני הנתיבים תבחר החברה הישראלית? האם שוב נעדיף את הנוחות העכשווית על פני ניקוז המוגלה ודיון אמיתי בכשלים שהובילו לאסון? ימים יגידו.
אומר רק שמה שנדרש כדי שנלמד ונשתנה - ומערכות שלא לומדות ומשתנות נידונות לכליה - דרושה מעורבות אזרחית עמוקה. אין להשאיר את המשימה הזו לפוליטיקאים ולעסקנים. החברה האזרחית הישראלית, שכבר הוכיחה את עצמה, חייבת להיכנס לעובי הקורה ולתבוע תחקיר יסודי והוצאת מסקנות מתאימות.
עליה לדרוש שידוד מערכות כולל במבנה הצבא, רפורמה באופן הכשרת המפקדים הבכירים ועיצוב תפיסת ביטחון ההולמת את המציאות האזורית, אך גמישה מספק להתאים את עצמה לשינויים בסביבה, בטכנולוגיה. עליה לתבוע הנהגה צבאית שמבצעת את הנחיות הדרג המדיני ולא עוסקת במניפולציות לקדם את האינטרסים האנוכיים שלה.
אני מקווה שבפרוס השנה החדשה נדע גם לצאת לדרך חדשה. דרך שתובל על ידי דור מנהיגות חדש גם צבאי ופוליטי, שיידע גם לבנות את הצבא מחדש. אם חפצי חיים אנחנו, עליו להיות חברה לומדת ומתחקרת שאיננה מתחמקת מהאמת. זה קריטי לעצם קיומנו באזור כה עוין.
התרעות פיקוד העורף