מה שהחל כתיעוד גרפי של טבח ברברי , פוגרום מודרני בו מחבלי חמאס רצחו, אנסו ושרפו משפחות שלמות בבתיהן , הפך במהירות שיא לאירוע שהקורבן המרכזי בו, בעיני חלקים נרחבים בעולם, הוא הצד הפלסטיני. האלכימיה המוסרית המדהימה הזו, שהתחוללה בבירות המערב, בקמפוסים של אוניברסיטאות העילית וברשתות החברתיות, אינה טעות תמימה. זוהי בחירה אקטיבית. זוהי להטוטנות אינטלקטואלית הדורשת להתעלם באופן מוחלט מהסיבה, טבח המוני וסדיסטי ביהודים, ולהתמקד אך ורק בתוצאה: תגובתה הצבאית של מדינה ריבונית, המנסה להגן על אזרחיה ולמוטט שלטון טרור רצחני על גבולה.
שבעה באוקטובר הפך לסמל בעל משמעות כפולה ומנוגדת. עבורנו, זהו יום המגלם את שבריריות קיומנו, תזכורת כואבת שגם במאה ה-21, השנאה העתיקה ליהודים יכולה להתפרץ באלימות שטנית. זהו יום המסמל את גבורת האזרחים והחיילים ואת הנחישות להיאבק על הבית. אך עבור אויבינו, ותומכיהם במערב, התאריך הזה הפך באופן מעוות לסמל של "התנגדות" ו"דה-קולוניזציה". כיצד הפך רצח תינוקות בעריסותיהם, אונס נשים וחטיפת קשישים ל"אקט של התנגדות לגיטימית"? כאן טמונה קריסתו המוחלטת של המצפן המוסרי המערבי, שאיבד את היכולת להבחין בין טוב לרע.
העולם החמיץ הזדמנות היסטורית להתייצב בחזית אחידה נגד האסלאם הקיצוני, כפי שעשה לרגע לאחר ה-11 בספטמבר. במקום להבין שהברבריות בעוטף עזה היא ביטוי מזוקק לאותה אידיאולוגיית שנאה ג'יהאדיסטית המאיימת גם עליו, חלקים נרחבים במערב בחרו לאמץ נרטיב קורבני-שקרי. הם העדיפו את הפשטנות המסוכנת של תיאוריית ה"מדוכאים" וה"מדכאים", תבנית אינטלקטואלית עצלה המוחקת כל מורכבות, היסטוריה והקשר. תחת מטרייה אידיאולוגית זו, המציאות נדחקה הצידה לטובת נרטיב פשטני ונוח המשרת אג'נדות פוליטיות קיימות. במסגרת זו, היהודים , עם נרדף ששב למולדתו, הוצבו באופן אבסורדי בתפקיד ה"מדכא הקולוניאלי", ובכך ניתנה לגיטימציה למעשי זוועה.
התרעות פיקוד העורף