ראשית, מבצע "מרכבות גדעון 2": צה״ל הסתייג ממהלך של "ריצה קדימה" של כיבוש מהיר ומלא של העיר עזה ומחנות המרכז. בצבא בניגוד לדרג המדיני סברו בעת קבלת ההחלטה לצאת לסבב נוסף של מלחמה עצימה בעזה והיום ניתן לומר בצדק רב כי זה לא יהיה נכון לנהל מלחמה כוללת אלא צעד טקטי הכולל כיתור של העיר עזה והוצאת 800 עד מיליון תושבים וליצור הפרדה בין חמאס לאוכלוסיה. (דרך דומה עשה צה״ל בדיוק לפני כשנה כאשר הפריד בין חיזבאללה בלבנון ליתר האוכלוסייה הלבנונית).
הבידוד של המחבלים מהאוכלוסיה שבחסותה לעתים נוצרת יכולת לתקוף את המחבלים באופן ממוקד גם שולל מהמחבלים את יכולת התנועה שלהם בשטח או אף לבצע מהלכי תקיפה כנגד כוחות צה״ל.
אבל לא רק חמאס נלחץ. גם קטאר וטורקיה אשר מארחות את חמאס חו״ל נלחצו בעקבות התקיפה. בשתי המדינות הבינו כי התמיכה שלהן בחמאס יכולה להפוך עבורם לנטל כבד.
המהלכים הללו גרמו לשני תהליכים מקבילים: הראשון - הסלמה נגד ישראל בדעת הקהל בעולם. בכל קרן רחוב, בכל כיכר, בבניינים רבים בערים באירופה, באוסטרליה וכן גם בארצות הברית הוצבו כרזות תמיכה בפלסטינים או הניפו את דגלי אש״ף. מספר משטים עם עשרות סירות ומאות פעילים ניסו לשבור את הכתר על עזה תוך שהעסיקו את חיל הים לצד הפגנות אלימות נגד ישראל בכל פינה בעולם. ישראל מצאה עצמה מבודדת מדינית, כלכלית, ותרבותית.
השני - התקיפה בקטאר והמשך הלחימה בעזה החלו לסכן לארצות הברית עסקאות ענק מול קטאר, טורקיה ומדינות נוספות. המהלך המסיים היה כנראה התמריץ של ההכרה אותה מחפש טראמפ - פרס נובל לשלום שבהחלט מגיע לו.
טראמפ וצוותו הם אנשים חכמים. הם הבינו כי ביכולתם להפעיל מנופים על קטאר, טורקיה, מצרים ומעל הכל על חמאס וישראל כדי להביא לסיכום ההסכם של שחרור החטופים והפסקת המלחמה בעזה.
התרעות פיקוד העורף