את זה לא תמצאו בתוכנית טראמפ: הדרך להשיג פתרון אמיתי לסכסוך במזרח התיכון | ליאור דיין

זה היה לפני כמה שנים, כשגיליתי יום אחד שהרע מכל התרחש: משרד הבריאות הוציא הוראה לבתי המרקחת להוריד מהמדפים את התרופה האנטי־דיכאונית שאני לוקח ולהחזירה ליצרן. ומאז החלה להתרחש אצלי בכימיה של המוח מלחמת גוג ומגוג.

לא ידעתי מה לעשות, ורק כשהייתי אצל ההורים של אשתי לשעבר בפרדס חנה וחמי דיבר על מרצפות שהוא הולך לרכוש בבאקה אל־גרבייה, הפתרון קפץ לי לראש. לא האמנתי שבזבזתי שבועות רבים כמו חובבן ולא עליתי על זה קודם לכן. מיד הוצאתי מספרי טלפון של שלושה בתי מרקחת בבאקה אל־גרבייה וחייגתי. היה לי ברור שאם יש מקום שבו כל הוראה של משרד ממשלתי היא רק המלצה - זה יהיה בבתי מרקחת של המגזר ביישובים ערביים.

"שלום לך, אחי היקר״, אמרתי בטון חנפני לרוקח בבית המרקחת בבאקה שענה לי. חנפנות ברגעים כאלו היא קריטית. "אני מחפש תרופה מסוימת, ואני מקווה שאצלך אמצא אותה".

להפתעתי הגדולה מצאתי רוקח משת"פ של הממסד. "אין תרופה", הוא אמר במבטא ערבי, "אמרו להחזיר״. אבל רגע לפני שניתק הוא הוסיף שהוא מעריך שאם אתקשר לאחד משלושת בתי המרקחת האחרים בעיר אמצא את מבוקשי. "רק תתקשר מהר, כולם ממהרים לעיד אל־פיטר, ותכף יסגרו".

דבר ראשון נכנסתי לאינטרנט וביררתי מה זה בדיוק העיד אל־פיטר הזה שנכנס ביני לבין מיגור הדיכאון. גיליתי שהחג הזה הוא בעצם "שבירת הצום" של הרמדאן, מה שאומר שאנשים בטח מגיעים לחג הזה עצבניים במיוחד וצריך להיזהר. מיד לקחתי את הטלפון וחייגתי למספר השני ברשימה.

"בוודאי שיש לנו", בישר לי הרוקח בבית המרקחת. כמעט נפלתי מהכיסא לשמע הבשורה המשמחת. "שמור לי אותם", הכרזתי בקול רם, "אני תכף מגיע, רק תן לי את הכתובת שאני אכניס לווייז".

"כאן אין רחובות״, הוא גיחך, ״בכיכר השלישית מול המסגד תצא ביציאה השנייה, אחרי הפח השלישי שבדרך כלל יש בו שני חתולים, אחד בלי זנב, תתקשר אליי ואני אצא החוצה ואתה תראה אותי, אני לובש חולצה צהובה".

אף שלא אהבתי את הרעיון שעליי לנווט בתוך באקה אל־גרבייה בימים של מתיחות גדולה בין הציבור היהודי לערבי בשל המצב בעזה אז (כמובן שגם אז היה מתח בעזה והיינו בין מבצעים שונים), ידעתי שרק בעזרת סובלנות, סבלנות והבנת האחר נגיע לדו־קיום פרמקולוגי אמיתי, כזה שבמסגרתו יהודי לא פוחד להגיש מרשם לרוקח ערבי בבאקה ובטייבה.

“כמה זמן זה מכאן לבאקה אל־גרבייה?", שאלתי את ההורים של אשתי. “רבע שעה פחות או יותר", השיבו וביררו מדוע אני מתעניין במרחק לבאקה. מכיוון שהורי אשתי כבר הכירו את הסיפור על התרופה שמשרד הבריאות אמר להחזיר ליצרן והחשיבות שלה בחיי, כל שאמרתי להם זה את שם התרופה ושמצאתי בית מרקחת שמוכר שם את התרופה. “מה זאת אומרת?", שאלה חמותי, “הם לא החזירו את התרופה כמו בכל שאר בתי המרקחת?".

נבהלתי. "לא, אתה לא מבין, אתה חייב לחכות לי", אמרתי בלחץ, "אתה חייב להבין שאני מאוד־מאוד מדוכא, ואני צריך ללכת עוד כמה שעות לטלוויזיה לדבר על המצב ויחסי יהודים־ערבים, ואני לא רוצה להיות עצוב ומיואש ושזה ישפיע על ראיית העולם שלי״.

"טוב, תגיע תוך עשר דקות מקסימום, אני עם חולצה צהובה". בתוך פחות מעשר דקות הייתי שם. התקדמתי אל הדלפק וראיתי אותו פותח מגירה עם ארבע חפיסות כדורים של התרופה המיוחלת, לוקח חפיסה אחת ומגיש לי. "אם זה אפשרי אני רוצה לרכוש יותר מקופסה אחת, ראיתי שיש לך שם עוד שלוש קופסאות".

"אי אפשר, תתחשב בשאר הכפר", הוא אמר. מאחר שלא רציתי שאחר כך יגידו ב"כפר" שיהודי חיבל בחוסן הנפשי של תושבי המקום, וגם לא רציתי לקחת על אחריותי שאחר כך אנשים כאן ייכנסו לדיכאון ויתפתח פה אסון הומניטרי, הסכמתי לבקשה.

באקה אל־גרבייה נראתה חגיגית במיוחד באותו היום, הייתה תנועה רבה, והמון אנשים הסתובבו בחוץ בין המסעדות והחנויות. קצת אחרי שיצאתי מהעיר והכיכר שעליה כתוב באותיות ענק “באקה עיר השלום" הפכה לנוף במראה האחורית, צלצל הטלפון שלי. זה היה המפיק של ערוץ 13, שהסביר לי פתאום שאני אהיה בעמדת השידור שלהם בתל אביב ולא באולפן עצמו (בנווה אילן, צמוד לירושלים), מה שגרם לי מיד לבטל את הגעתי. חשוב להבין, כשאתה מתראיין דרך אוזנייה מטומטמת שתמיד נופלת לך מהאוזן ואתה שומע את הדברים בדיליי, זה מהר מאוד הופך לסיוט, במיוחד למי שיש לו הפרעות קשב וריכוז.

אז מצד אחד הייתה לי הקלה גדולה, כי באמת לא היה לי כוח לשידור הזה, אבל מצד שני, ואת זה הבנתי רק לאחר שניתקתי את השיחה והבטתי בשקית עם הכדורים שהייתה מונחת לידי, פספסתי הזדמנות לחשוף את החזון המהפכני שפיתחתי זה עתה ויכול לסחוף את המזרח התיכון כולו לתקופה חדשה ועשירה בהבנה, סובלנות ודו־קיום. את החזון הזה אני יכול לתמצת לסלוגן קצר, בן שלוש מילים בלבד: "שטחים תמורת תרופות".