בואו נפתח בסוג של גילוי נאות. נראה לי שאחרי כמה מאות מדורים אפשר קצת להיפתח. הטור שאתם קוראים כרגע, בדומה לכל המוסף שאתם אוחזים בו (באהבה לנאמני הפרינט) נכתב זמן רב לפני מועד הפרסום. תוצר של צפיפות החגים, והדרישות המאוד קיצוניות שהיא מייצרת עבור בית הדפוס, וכנגזרת מכך - לעורכים ולכותבים.
כלומר, זה לא שאני לא מודע לו, או לכך שהוא אמור להגיע בקרוב. אבל אי אפשר להשוות, בשום צורה ואופן, בין הדריכות שחשתי רק לפני שנה לקראת ציון הדרך הזה, לבין התחושה הנוכחית. ואני מניח שהפער הזה מתקיים לא רק אצלי. זוכרים איך בשנה שעברה, למשל, עקבנו בדריכות אחר רשימת המוזיקאים שיופיעו בטקס ה"רשמי" למול זה של “המשפחות"? ספרנו כמה נציגי ממשלה הגיעו לאזכרות, במקום לספור ציפורים נודדות? החלטנו לדחות חופשות מתוכננות כדי לא להימצא בחו"ל וליהנות בזמן שכולם פה מתאבלים? ועוד ועוד.
זה קרה לפני שנה. והשנה, נדמה שמידת חשיבותו של המועד הזה ירדה באופן דרמטי. נכון - זה תהליך טבעי, אנושי, בלתי נמנע. ועדיין, צריך כל הזמן לזכור שיש הרבה גורמים שהשכחה הזו - או לפחות, הקטנת עוצמתו של הזיכרון - משרתת אותם באופן ישיר.
בראש ובראשונה, ממשלת ישראל. כן, באופן אירוני מאוד, נתניהו אוהב לנפנף בזוועות 7 באוקטובר כשהוא מתראיין בחו"ל, או נואם באו"ם, אבל בזירה המקומית אין לו אינטרס שהטבח ייזכר באופן חי בתודעה. או כפי שניסח זאת יועצו הנאמן נתן אשל בהקלטות ששודרו בקשת 12: עד הבחירות ישכחו מ־7 באוקטובר. ובתרגום חופשי: ישכחו, ולכן יצביעו שוב לנתניהו.
מה שנכון גם ללא מעט גורמים במערכת הביטחון, המקווים שאולי יצליחו לשרוד את תהליך ה"טיהור" שגבה לא מעט קודקודים מאז הטבח הנורא. אבל כל עוד לא פועלת ועדת חקירה ממלכתית, והצבא הוא הגורם המרכזי שחוקר את עצמו - בדומה למוסד ולשב"כ - יש לא מעט אחראים שיצליחו לחמוק ללא פגע.
השכחה הזאת יפה גם לאויבים המרים ביותר שלנו - חמאס. כי ככל שהזוועות שהם ביצעו ב־7 באוקטובר יידחקו לעומק התודעה, כך המלחמה הקשה שצה"ל מנהל מולם תיראה פחות ופחות לגיטימית. כמו גם התביעה, שנראתה כמו הדבר הכי מובן מאליו בעבר הלא רחוק, שעל פיה חמאס יתפרק מנשקו ויחדל מלהיות תנועה פוליטית לגיטימית בעזה.
מה שמקרין כמובן גם על העולם המערבי, ובייחוד המשטרים מאזורי השמאל הפועלים בו, שהתפיידות מראות הזוועה של אוקטובר מקילה עליהם לנקוט גישה חד־צדדית כלפי ישראל. וזה נכון גם לכל הצעירים במערב המתקשים להתמודד עם מציאות מורכבת, והישכחות הטבח בעוטף חוסכת מהם את הצורך בהתמודדות כזו.
מה שהולם גם את החוגים הקיצוניים שלנו. אלה שהאירועים הדרמטיים של 7 באוקטובר איימו לערער את כל השקפת עולמם, אבל חלוף הזמן אפשר להם לשוב לעמדות המוצא, כאילו לא קרה דבר. בשמאל הישראלי אנשים שהאמינו בדו־קיום עם הפלסטינים - שלא לדבר על מדינה דו־לאומית - נחרדו לגלות ביום שאחרי שהפרטנר הפוטנציאלי שלהם מסוגל לנהוג באופן כל כך אכזרי ובלתי נתפס. גם כלפי פעילי שלום שנחטפו ונרצחו בקיבוצים. ככל שהזיכרון הזה מתעמעם, כך קל להם יותר להבליט את מה שהם רואים כעוולות שישראל מבצעת בעזה. ומצד שני, בימין הקיצוני התאוששו מההלם שיצרה העובדה שדווקא תחת הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל נגרם גם הטבח הנורא ביותר.
יותר מדי אנשים, ביותר מדי מקומות, מעוניינים שכולנו נשכח ממה שקרה פה ב־7 באוקטובר 2023. וזאת, כשלעצמה, סיבה מספיק טובה לזכור - בכוח, בהשתדלות, בלי לוותר.
התרעות פיקוד העורף