הצעד הראשון היה למחוק את ההפרדה הפיזית בין הצדדים. במשך חודשים, חמאס וישראל ניהלו משא ומתן עקיף: חדרים נפרדים, מתווכים שרצים קדימה ואחורה, כל צד מכתיב טון, מתבחבש בתנאים. טראמפ סירב למודל הזה. הוא דרש שיחות משולבות, שהצדדים ירגישו שהשולחן מתקיים - לא מדומיין. הוא לא אפשר משחקים של "לא אמרנו", או "הם לא שמעו נכון". הכול נאמר, פנים מול פנים.
טורקיה, קטאר ומצרים לא עמדו מהצד, הן נקראו לעמוד מאחורי ההסכם, להשתתף ביישומו ולהפוך אותו למהלך אזורי מוסכם. לא תיווך שקט - אלא מעורבות גלויה עם אחריות ברורה.
הוא העביר מסר ברור לחמאס: אתם לא מנהלים משא ומתן - אתם הצד שמיישם את ההחלטה שכבר התקבלה. זהו לא הסכם בינינו לביניכם. זה הסכם אזורי שאני ממליץ לכם בחום לאשר.
וזה מה שיפה אצל נרקיסיסטים - זה לא מאהבת ישראל במיוחד, או שנאת חמאס (אולי כן אבל זה רק בונוס), אלא כי הוא אוהב רק דבר אחד יותר מכול - את עצמו, והוא חייב להיות היחיד שמצליח היכן שכולם נכשלו.
כמה ימים לפני הכרזת הזוכים בפרס נובל לשלום, טראמפ היה זקוק להישג. הוא לא רצה "להתקדם בתהליך". הוא רצה עסקה חתומה. וכשהוא רצה את זה באמת, זה קרה.
התרעות פיקוד העורף