אחת התופעות החברתיות הדומיננטיות ביותר בישראל, שנתיים אחרי המלחמה, היא התחזקות דתית או היברידיות אמונית. ישראל מתייהדת. באופנה, במוזיקה, בשפה. רואים את זה בכל פינה.
זו לא חזרה קלאסית בתשובה, אלא משהו כמו, כאילו, בערך. ישראלים, בעיקר צעירים, עושים עסקה עם אלוהים. לא תרי"ג מצוות, אלא הרבה פחות, בתוספת סממנים דתיים בולטים. הציצית הפכה אקססורי אופנתי, חצי דתי.
היא כבר ממותגת כ"רבנית מהטיקטוק". צעירות ממלאות את בתי הכנסת כשהיא מדברת. יש לה עשרות אלפי עוקבים באינסטגרם. הנושאים שמעסיקים אותה הם חיזוק הנפש, בדידות, משמעות. כשהתראיינה על הצלחתה, אמרה שהלייקים אינם בזכותה, הם מאלוהים.
אחרי הקורונה והמלחמה צמח כאן דור שפוחד, חרד, מחפש שייכות ותשובה ורוצה להרגיש חלק ממשהו גדול. לחילוניות אין מה להציע להם. ערכים כמו שוויון, סובלנות, הדדיות, אמת עובדתית, חוכמה מדעית - נכונים לימים שבשגרה. אבל בעיתות חירום מגיע זמנם של שליחים עם בשורה או אנשים מוארים.
ניסיונות לחזק תמיד היו, אבל הטכניקה השתנתה. הרבנים של פעם שכנעו להתקרב לדת ולאלוהים באמצעות פחד ויראה, שיטה שלא תמיד עבדה. גולן קוראת לנו להתחבר מתוך אהבה. זה תהליך חברתי משמעותי יותר, תשובה במשמעות של חזרה לשורשים ושיבה הביתה, שזו הכמיהה של כל ישראלי בשנתיים האחרונות.
לפני המלחמה היו שחששו מפני הדתה בבתי הספר, מכניסה של תכנים יהודיים "מדי" לספרי הלימוד. אפילו מחו נגד דוכני תפילין מחוץ למוסדות לימוד. וכמובן, הייתה סערת ההפרעה לתפילה בהפרדה בתל אביב ערב המלחמה. אבל מסתבר שיותר משהדת רוצה להניק, דור ה־Z צמא לינוק. הטרנד האופנתי הבולט ביותר כיום הוא גברים צעירים, לא דתיים, וגם לא דתיים־לאומיים, ששמים ציצית. אומנם עם ברמודה, טי־שירט, כפכפים וללא כיפה, אבל היא משתלשלת לה בהפגנתיות, במעין הצהרה. זו אופנה ישראלית־יהודית חדשה.
אגב, גם המילה "נודר", שהייתה פעם כמעט אסורה, בגלל קדושתה וייחודיותה, ירדה לעם ומהווה פסקול צווחני לסרטוני נפילת כטב"מים וטילים על כל מבנה עירוני.
זו מין היברידיות דתית שמשלבת ניהול אורח חיים מודרני, ליברלי, פרו־להט"בי, אבל גם מאמין, עד כמה שאפשר. צעירים שלא מוותרים על תרבות המערב, ובמקביל עושים להם רב. הם לא מפרידים כלים, לא שומרים שבת, ובדרך כלל גם לא נגיעה. הם חילונים, אבל גם דתיים. רבים בשמאל לא מבינים שהמילה "משיחי", שמוטחת כביקורת נגד חלק מהממשלה, נתפסת דווקא כטבעית, נכונה. הם לא מתנצלים עליה, להפך. אלה סממנים של חזרה לשורשים, למשמעות, להתבדלות, לגאווה ולנוכחות יהודית־ישראלית חדשה.