1
בלי קשר ליום הכיפורים, אני מבקש סליחה מנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על כך שזלזלתי ופגעתי בו והשפלתי אותו בשנים האחרונות. במהלך השבועיים האחרונים נוכחתי לדעת שטראמפ - למרות הפוזה והדאווין והאמירות הבומבסטיות שלו שנשמעות לפעמים כחלק ממערכון של הגשש החיוור - הוא מנהיג בעל שיעור קומה, שמצליח בניגוד לכל התחזיות להשליט סדר במזרח התיכון. אם אכן יוחזרו החטופים מעזה ותישמר נצירת האש ברצועה, אז שאיפתו לקבל את פרס נובל לשלום, שעד לפני שבועיים נשמעה כבדיחה, תהיה ראויה.
2
יש לי שאלה לראש הממשלה ולצוות העוטף אותו: האם אינכם חושבים שראש הממשלה צריך להתייחס לאירועים הדרמטיים שמתרחשים בארץ, כמו העלייה הדרסטית במספר מעשי הרצח ותאונות הדרכים? האם אינו חייב הסברים לציבור על העלייה ביוקר המחיה, על מצב מערכת הבריאות הקורסת, על הנהירה ההמונית של אזרחים ישראלים לעשות רילוקיישן בחו"ל? ויש עוד שאלות חשובות וקריטיות למצב המדינה ההולך ומידרדר ואין מושיע.
3
זה עצוב, זה כואב, זה פוצע את הלב. עוד שניים מהחברים אמרו לי שהם עוזבים את הארץ. הם נמצאים בהליך מכירת הדירה בישראל ורכישת בית באי יווני בטווח טיסה, פחות משעה מישראל.
לאנשים נשבר מהלחץ שמכתיבים החיים בישראל, מההתמכרות לחדשות, הפקקים, הפוליטיקה המלוכלכת, המתח הביטחוני הבלתי פוסק, מערכת הבריאות הקורסת, מערכת החינוך שאינה מתפקדת, ועוד כהנה וכהנה נגעים חברתיים.
הם ממאיסים את החיים בארץ הקודש וגורמים לאנשים לארוז, לעזוב ולהתמקם במקום אחר, שקט ורגוע. את הארץ הם רואים בביקור של כמה ימים, מדי חודש או חודשיים, אז הם פוגשים את יקיריהם שחיים בארץ.
בזמן האחרון חשבתי לעצמי לא פעם למה אני לא הולך לגמור את חיי בשקט ובשלווה באי יווני קסום. לאכול סופלקי, לשתות ערק, לשמוע מוזיקה יוונית בטברנה מול הים. אז מתברר לי שלמרות התדמית שלי כשמאלני, שונא יהודים, אוהב ערבים, עוכר ישראל, קפלניסט ועוד תארים חביבים מהסוג הזה, כנראה שאני פאקינג פטריוט ישראלי שלא מסוגל לחיות בלי החדשות, הים של תל אביב והאוכל הישראלי.
אני לא מסוגל לחיות בלי המוזיקה של אריק איינשטיין והטיולים ברחובות הצפוניים והדרומיים של תל אביב ובלי הזיכרונות שצצים מכל פינה, מכל רחוב ומכל בית קפה. אני לא מבין איך אפשר להשאיר מאחור את הזיכרונות מתנועת הנוער, ממחנות העבודה בקיבוצים, את הטיולים מים לים עם עדנה וגילה ורונית ובוכוס וסמי וקרונטל והאחרים.
ככה, לעלות על מטוס, לנחות באי יווני, לקחת מונית לדירה או בית במקום זר ולהתחיל חיים חדשים ממרומי גילי, הנושק או־טו־טו ל־80? אם אארוז ואסע, החברים בחוטף עזה בדרום ובכפר גלעדי באצבע הגליל יהרגו אותי. מישהו ישתלט על הכיסא הקבוע שלי בבר של יוליה, אם אעלם מהמפה כאילו לא הייתי כאן מעולם.
אז אני לא אעזוב למרות הפיתוי. לא אשאיר את הארץ שלי לסמוטריצ'ים ולבן גבירים. לא אכנע לביבי, שהצליח להעיף אותי מהרדיו שבו עבדתי 25 שנה ושידרתי את התוכנית המיתולוגית "זהבי עצבני". אני כאן. כאן נולדתי, כאן כנראה גם אמות, ומה שעלול לזרז לי את המוות זה לראות חברים טובים ואנשים יקרים נוטשים את הספינה.
4
התרעות פיקוד העורף