יש לי מין הרגל שהושרש בשנתיים האחרונות: לפני כל יציאה מהבית אני בודקת את אחד מערוצי הטלגרם, ליתר ביטחון, מוודאת שלא זוהה שיגור מתימן או מהשד יודע איפה. לפני כמה ימים, רגע לפני שעליתי על איילון בשעת ערב מאוחרת, אחד הערוצים התריע - עוד לפני ההתרעה המקדימה של פיקוד העורף - שזוהה שיגור לכיוון ירושלים והמרכז.
עמדתי בחניה עם חברה וניסינו להמר אם זה ייעצר ברמת גן מזרח או יגיע קצת יותר מערבה. ואז, חצי בצחוק חצי ברצינות, אמרתי לה שאנחנו לא רק מנרמלים את הסיפור הזה, אלא אפילו משדרגים את הנוחות שלנו בתוכו. רק ישראלים מסוגלים לזה: הרי מה בסך הכול בן אדם רוצה? לקום בבוקר, לשתות בשקט קפה, ללכת לעבודה, לפגוש חברים ולקבל התרעה מקדימה לזו של פיקוד העורף על טיל בליסטי שמכוון לראש שלו. ממש אמריקה.
עכשיו בחגים ההרגל הזה הפך לא רק לאובססיבי אלא גם למעין בורסת ההימורים. מילים כמו "הם אולי ינסו בערב החג" ו"תבדקו אם הסוכה קרובה למקלט" נכנסו ללקסיקון שלנו כמעט כמו "מי מביא עוגת דבש?" ו"מי אחראי על היין?". אני לפעמים נזכרת בימים שבהם לארגוני הטרור היה סדר. שיגורים רק בשעה עגולה או במחצית השעה, התרעות בחדשות של שמונה כדי להפגיז את הפריים טיים, זמנים מתחשבים לתזמן יציאה. אם הם היו "נחמדים" במיוחד, הם היו מתריעים שבתשע בערב תל אביב תרעד, כך ידעתי תמיד לתזמן את היוגה.
"מה את מתלוננת, פעם הייתה לך רק דקה וחצי של התרעה", זרק לי מישהו, ואני למרבה האימה עניתי לו, "נכון, מזל שיש התרעה מקדימה", ואז תפסתי את עצמי והצטמררתי ממה שאני תופסת כמזל גדול.
השנה אני מתגעגעת במיוחד לקונספט החגים של פעם, לתקופה שבה חגי תשרי, ושמחת תורה במיוחד, לא היו כפתור אדום שאי אפשר להרפות ולהתרפק בתוכו.
החגים תמיד היו התקופה האהובה עליי בשנה. בזמן שאנשים סביבי הצטמררו משילוב המילים "עונת החגים", הילדה המוזרה שהייתי התאהבה דווקא בקונספט הזה של חגי תשרי. השיא הרגשי היה תמיד בימים שלפני ראש השנה, והדאון האמיתי הגיע בצאת כיפור, עם הצליל הראשון של אופנוע או רכב שחוזרים לשכונה אחרי 25 שעות של שקט מוחלט. בסוכות כבר הבנתי שזה הסוף הסופי של הקיץ וכל מה שהדאיג אותנו אז הייתה תחזית מזג האוויר. ירד או לא ירד גשם.
סוכות ופורים תמיד נפלו על אותה סקאלה של הימורים בין חום מחניק לגשם מציק. כיום אני מבינה שאולי חגי ישראל היו מעין תוכנית אב שנועדה לחשל אותנו, הילדים התמימים של שנות ה-80, שגדלו בדיוק כשפרצה האינתיפאדה הראשונה, להתמודד עם מה שיבוא כשנהיה המבוגרים האחראים פה. שנדע להתמודד עם צרות אמיתיות שהן לא אם התחפושת תצטרך מעיל מעליה או אם הקישוטים בסוכה יירטבו.
אני עדיין לא יודעת מתי סוכות יחזור להיות החג שאני זוכרת. אני זוכרת את סוכות מגיל 10, כשבזמן בניית סוכה בחצר שברתי בטעות את הממטרה של השכן וניסיתי להדביק אותה בסלוטייפ. אני זוכרת את ליל השכרות הגדול שעשינו כמתבגרים בסוכה של שכנים שהלכו לישון. אני זוכרת את השבוע הראשון של אוקטובר 2023, את הסוכה שבנו לנו מתחת לבניין, שהפכה כמה ימים אחר כך לחמ"ל של העירייה ופורקה רק חודשיים אחר כך.
בשנתיים האחרונות נוספו לזיכרונות הילדות שלי מהחג הזה גם תמונות אחרות, כאלה שחרוטות לי בראש ואני מניחה שימשיכו להציף כל חג מחדש. לא התמונות הגדולות שכבר ראינו ואולי "נרמלנו", לפעמים דווקא התמונות הקטנות, האזוטריות שלא יגידו דבר למי שלא היה פה אז בזמן אמת, מספרות סיפור הרבה יותר גדול על משמעות החיים שלנו כאן, כמו למשל מראה הסוכות שעמדו נטושות גם בינואר ובפברואר בכל מיני מקומות בארץ, לא רק במקומות שנפגעו או פונו.
אני לא יודעת אם סוכות יחזור להיות אי פעם החג שזכרתי, עם סוכות שבנינו עקום, נעצים חלודים ברגל, לולאות גזורות של מגזיני כרומו שהיו אז בשפע, ותחזית גשם שהפחידה יותר מטילים. הוא כבר נצרב אחרת, כמו עוד שכבת צבע על אותו קיר ישן של הילדות, כזה שלא יורד גם אם מנסים לגרד אותו בכוח. אני מניחה שאולי הדרך היחידה להיפטר מהתחושה הזו היא להפסיק כבר לנרמל את הבלתי נורמלי, ולצעוק: עד כאן, די!
התרעות פיקוד העורף