ברוכים הבאים אל סוכתנו, התכנסנו כאן היום כדי לדבר על נושא מלבב: המוות. אל תעמדו נבוכים בפתח, היכנסו בבקשה, רק אנא היזהרו מהמסמר הבולט שם בפינה, שמא תהפוך שיחתנו מדיון עקרוני לעניין פרקטי. הסיבה שבגינה אני רוצה לדבר איתכם על הרגע שבו נעצום את עינינו לנצח, היא שגיליתי שבמשפחתי מדובר בעניין תורשתי. באמת, בדקתי באילן היוחסין שלי ונדהמתי לגלות שכל אבות אבותיי הסתלקו מעימנו לעולם שכולו - כך לפחות אני מקווה - טוב. מה אתם אומרים, גם אצלכם זה ככה? אם כך, אנחנו מוכרחים לדבר.
עבדכם הנאמן יהיה בקרוב בן 56. אני לא משתף אתכם באינפורמציה האינטימית הזאת כדי שתספיקו להתארגן על מתנה (אם כי זה יהיה כמובן נחמד מאוד מצידכם, ובכל מקרה: אנא צרפו פתק החלפה), אלא כדי לומר שהגם שאני רחוק סטטיסטית ואולי גם מעשית משלוק אחרון של חמצן בעולמנו, הרי שיוצא לי לנחם לא מעט אבלים.
לפני כמה ימים, עת נפגשנו כדי ללוות בדרכה האחרונה אמא של חבר קרוב, גיליתי שאני יודע בעל פה את פסוקי "קדיש יתום". אשכרה, מ"יתגדל ויתקדש שמיה רבא" דרך "בעגלא ובזמן קריב" ועד "עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ואמרו 'אמן'". מה שמדהים הוא שמעולם לא אמרתי קדיש יתום: הלוויותיהם של הוריי נעדרו כל סממן דתי. ובכל זאת, מרוב הפעמים שבהן פקדתי הלוויות של אחרים, אני יכול לדקלם את ה"קדיש" מבלי להזדקק לספרון הקטן שהחזן נוהג להשאיל לחילונים מסוגי.
אם יש רכוש שאדם שחי כמה עשרות שנים צובר לעצמו בלי קשר לנדל"ן, ממון או ניירות ערך, הרי זו רשימה של מתים. ראשונים מסתלקים מעימנו הם אנשים שאנו זוכרים כקשישים עוד מילדותנו, אחר כך דור הסבים והסבתות, הגם שאלה, טפו טפו טפו, הפכו בדור הזה מזיכרון מטושטש לדמויות מפתח (בהכללה כמובן: אני למשל לא הכרתי את שני סביי - וגם שתי הסבתות נסתלקו מחיי בגיל העשרה.
לעומת זאת בהלוויית אמי, צעדו אחר ארונה נכדים בני 40־50). לאחר מכן מסתלקים מן העולם בני גילנו שמצאו את מותם, לא עלינו, בטרם עת: מלחמה, תאונה, מחלה קשה ועוד. המתווה הזה משתנה כמובן מאדם לאדם, אבל העיקרון ברור: ככל שאדם צובר יותר שנות חיים, כך מתרבים מתיו. זה לא תמיד נעים, אבל לרוב עדיף מהאלטרנטיבה. כלומר, שאנו עצמנו נהפוך למספרים שלא יחזירו צלצול לעולם, בזיכרון הסלולרי של מכרינו.
הידיעה שהמוות הוא בלתי נמנע, הפכה לגורם התודעתי החזק ביותר בתולדות המין האנושי. כר פורה לשרלטנים: מכוהני דת (כל דת) שמבטיחים חיי נצח בגן עדן כלשהו, אם כמובן רק תמלאו אחר הוראות ההפעלה שלהם (קטונתי מלקבוע שהם בהכרח טועים, לכן אסתפק בלקבוע שהם לא יכולים לדעת) ועד לכל מיני כתות שמאמינות בחיי נצח, בגלגול נשמות או בהמשך מסעה של נשמת האדם. אין לי דרך ואף לא רצון לסתור את אמונתם, אבל לדידי מדובר בניחוש בלבד, אפילו אם נעניק לו הנחת תום לב.
אשר לי, אין לי כוונה להשאיר אחריי זכר או מצבה בעולם הזה: גופתי צוותה למדע כבר לפני עשר שנים ומעלה, ואפילו את השאריות ציוויתי להעלים. אם אועיל בכך לתלמידי בית הספר לרפואה, באופן שיהפוך אותם לאנשי מקצוע טובים יותר, אשריי וטוב לי. אם לא, לפחות ניסיתי לעשות טוב גם בשעה שבה כבר לא אוכל לעשות כלום. אשר ליתר? די לי להיחרט כזיכרון טוב בלבבות האנשים שזכיתי לאהוב בחיי - וכשיבוא יומם, ייעלם גם זיכרוני עימם: אין לי יומרה להיות חלק מתודעתם של מי שאיני מכיר.
מה אתם אומרים, דיכאתי? ובכן, זאת ממש לא הייתה הכוונה. כל מה שרציתי היה לומר שאם נמשיל את החיים לנסיעה ברכבת, הרי שמגיע בחייו של כל אדם השלב שבו יורדים מהקרון שלו יותר נוסעים ממספר המצטרפים לנסיעה. ומכיוון שאין אנו יודעים באיזו תחנה נידרש אף אנו לרדת, מוטב שנתרווח במושב וננסה ליהנות ככל האפשר מהנוף.
התרעות פיקוד העורף