יום אחד פתח את העיתון ברומנית, "אדוורול", וקלט איתות מהעולם החדש. באחד העמודים התנוסס סיפור על איזה ד"ר רביץ' שפתח קליניקה למשהו בבוסטון ומאז הוא שומע רק את רשרוש הירוקים. "האם זה הרביץ' שלנו?", הריץ אבי שאלה דחופה לדודתו מחולון. דודה ז'נטה ענתה ב"כן" מהדהד ואף סיפקה כתובת.
על שמונה עמודים, לאור פתילייה מפויחת שהשתלשלה מתקרת אוהלנו הדולף, הניח אבא את מסכת ייסורינו: היציאה המבוהלת מבוקרשט, הנחיתה מאחורי גדרות "שער העלייה", החיים ליד השירותים הציבוריים, המנות הדלות בחדר האוכל. בחורף הנורא של 1950 התעופף אוהלנו בסערה והרוחות השתוללו לא רק בשבילי המעברה. גם בכיסיו הריקים של אבא.
לבסוף פוצץ אבי את שורתו התחתונה: "דוד אהוב, האם תוכל אהוב להוציא אותנו מהגיהינום הזה?". את תשובתו פתח הדוד רביץ' בליטוף. "שולח לכם שתי חבילות קמח תירס לממליגה". אחר כך עבר לתוכחה מנומסת: "אמריקע אינה ה'גולדענע מדינע', גם כאן צריך להילחם. בישראל לפחות את הצרות עושים יהודים ליהודים. אל תחפשו מקומות אחרים".
היו מי שניסו לממש את שאיפתם של אנשים כאבי. אבל מחפשי המולדת למיניהם זכו בעיקר ללעג ארסי. כל מי שראו בעיני רוחם יהודים מתיישבים באוגנדה, באנגולה, במסופוטמיה (ארם נהריים), בקורסאו (האנטילים ההולנדיים), בקריניקה (לוב), בססקצ'ואן (מדבר הקרח הקנדי) במחוז קימברלי (צפון אוסטרליה), כונו "ציידי אשליות" ו"קבלני גאולה".
ייתכן שנעשה להם עוול. אף שהפנטזיות שלהם לא ניתנו למימוש הן נשאו בחובן אזהרה. אולי דווקא הם היטיבו להבין את מה שקורה, אולי דווקא הם חשו את עקצוץ הגחלים הרבה קודם שהאדמה התחילה לבעור תחת רגלי יהודים?
לפני 200 שנה נעשה ניסיון מכמיר לב להסיט את ההיסטוריה מאפיק פטאלי. בגרנד איילנד ליד מפלי הניאגרה בארצות הברית הונחה אבן הפינה למה שהיה אמור להיות מקלט ליהודים.
בחורף 2017 נסחפתי בסער. כשהקור שם את המוח על Mute, כשפתיתי השלג הקפיאו לחיים, מכווץ במעיל מלחים, הגעתי לגרנד איילנד ללקט חומר לספרי "Let My People Know" (הוצאת לימוד F.S.U 2019). הקור הארקטי הנביט טרוניה בלב: לא כך מקבלים את פני הבן השב לכמעט מולדתו.
כמה מילים על הכמעט מולדת. ב־1812 שימשה קרש קפיצה לכוחות הבריטיים שפלשו מקנדה להילחם בקונפדרציה האמריקאית הצעירה. אבל המולדת שעל הפרק לא עמדה לעורר בינינו תביעות בסגנון "שתי גדות לירדן, זו שלנו - זו גם כן". באי כמו גרנד איילנד יש די גדות לכולם.
הכוונה הייתה להקים בקצה המערבי של מדינת ניו יורק עיר־מדינה שתשתרע על פני 86 קמ"ר, בין נהר ניאגרה ותעלת אירי (Erie) שנחפרה אז. מותני המיני־מולדת יימתחו על פני לא יותר מ־18 ק"מ, והיא תהיה גדולה רק ב־20% ממנהטן. על ידי בנייה לגובה, כך הפליגו להאמין, תוכל לקלוט 6 מיליון נפש. 6 מיליון...
עכשיו אנחנו מדלגים ליום אביב בראשית המאה ה־19. הנה ספינות קיטור שטות בין ברוקלין המפהקת למנהטן התוססת. בנוסעים כמה מאות יהודים בדרכם לחנוכת הבניין החדש של בית הכנסת "שארית ישראל".
הנואם המרכזי בטקס יהיה איש חסון עם שיער בצבע חול, אף נשרי, פאות אדמוניות והבעה שכולה טוב ונועם. "אם דמם של דוד ושלמה מלכי ישראל לא זורם בעורקיו", אמר פעם חברו הקרוב, "זה רק בגלל טעות כרונולוגית או גנאולוגית, אבל אהבת האדם שפיעמה בו עטפה את כל ישראל".
מאימת האינקוויזיציה נמלט עם משפחתו למה שהייתה עדיין מושבה ספרדית ביבשת אמריקה ושב ליהדות. בגופה של אחת מבנות המשפחה נותרו סימני חבלים שבהם נעקדה במרתפי האימה הספרדיים.
האב, הלום צער, התקשה לטפל בילדיו, מסר אותם להורי אשתו המנוחה, יצא לחפש עבודה בגרמניה וניתק קשר. הסב ייעד את נכדו לקריירה של צורפות, אך יכולותיו בתחום הזה לא במיוחד הרשימו.
מרדכי מנואל גילה כמיהה עזה לשורשיו. הוא התעמק בתולדות היהודים, צבר בקיאות בדיני ישראל ובמנהגיו. כשבגר היה בעיני אמריקאים לא מעטים בר סמכא בענייני בני עמו. בגיל 22, לאחר מות סבו, עזב את הבית ויצא ללמוד משפטים בצ'רלסטון. הוא הצטרף למפלגה הדמוקרטית־רפובליקנית, אחת משתי המפלגות הגדולות אז, והיה לנץ פוליטי.
הוא נופף בזהותו היהודית כשביקש להתמנות לקונסול של ארצות הברית. "הבחירה בי תוכיח למעצמות כי ממשלתנו, במינוייה המקצועיים, אינה נשלטת על ידי הבחנות דתיות", צוטט בוויקיפדיה. הוא מונה לקונסול בריגה, שהייתה אז חלק מרוסיה, אך נטש כשנוכח שהממשל אנטישמי.
הוא שב לפילדלפיה, עסק בהוראה, המשיך ללמוד משפטים ומונה לקונסול בתוניסיה. יהודי, כך האמינו בממשל, יצליח לתווך בין שולחיו הנוצרים למארחיו המוסלמים. אבל למגינת הלב זה יהיה שירות בזק שיסתיים במפח נפש.
הוא יצא לדרך כשברקע משתוללת עדיין המלחמה בין ארצות הברית לבריטניה. כשהתקרבה ספינתו לחופי צרפת, השתלט עליה הצי הבריטי. כל הנוסעים שוחררו, אך נח, מתוקף היותו נציג רשמי של ממשלת ארצות הברית, הלך לשבי.
אבל שוביו הבריטים נהגו בו באדיבות והקפידו על זכויותיו. הוא הובא ללונדון, נתן לשומריו מילת כבוד שלא יברח וזכה ברשות לתור באין מפריע את הממלכה. כעבור כמה חודשים קיבל אישור יציאה והפליג לתוניסיה לפגוש משבר חדש.
ב־1815 תפס מושל אלג'יריה ספינה אמריקאית ומכר את נוסעיה לעבדות. מרדכי מנואל זכר שמצוות פדיון שבויים היא החשובה שבמצוות היהדות והזדרז לקיים אותה. הוא הביא במהירות לשחרור הנוסעים, מהר מדי לטעם שולחיו.
לאחר חצי שנה מתוך שלוש השנים שהוקצבו לו, הוחזר הביתה. אבל האיש עם הפאות הג'ינג'יות לא חלם לוותר. על טענותיו של מונרו השיב במכתב בן 128 עמודים לנשיא מדיסון. הוא הביע חשש שהמסר האנטי־דתי שעלה מאיגרת מונרו ומפיטוריו ירתיע יהודים מלבוא לאמריקה, "וכך אנשים רבים ומועילים לא יגיעו לגבולותינו". ומרדכי מנואל נח החליט לעשות הכל כדי שיגיעו.
על דפי "National Advocat", העיתון שערך כעשר שנים, הדהד לא רק את התנגדותו הנחרצת לעבדות אלא גם את יהדותו הבוערת. הוא היה לחבר נאמן ב"שארית ישראל", הקהילה הראשונה בניו יורק. בחנוכת בית הכנסת שהוזכר לעיל הציג לראשונה את עיקרי תוכניתו: "מכיוון שבארץ ישראל שולטים המוסלמים, בעת הזאת המדינה הנבחרת לעם הנבחר היא אמריקה".
תיבת נח של נח תוקם בגרנד איילנד ותיקרא "אררט". היהודים שייענו ויבואו יעסקו בעבודה מועילה. החקלאות, למשל, תתאים ליוצאי מזרח אירופה. אבל הוא מעוניין גם בסוחרים ובבנקאים, "ובכל מי שיבין את גודל ההזדמנות שלפניו". אמריקה תהיה גן עדן לשוחרי "אור וחרות".
נראה שלא כיוון אל היהודים שיגיעו בסוף המאה ה־19 וישליכו לאוקיינוס את טליתותיהם כשיתקרבו לחוף ניו יורק. מרדכי מנואל נח שלל בתוקף התבוללות ותמך בלהט בשמירה על הזהות היהדות. הוא סבר שעל היהודים במדינתם החדשה לשמור על דתם ולדבר עברית. "שפתם של המשוררים, הנביאים והלוחמים". מבלי דעת נגע בכמה עקרונות שייקראו כעבור כ־70 שנה "ציונות": עליית המונים, עבודה יצרנית ורגש לאומי.
מה הניע את מרדכי מנואל נח? אין ספק שמצוקת יהודי תוניסיה כפי שראה בעת שירותו הוציאה אותו לדרך. אבל עם השנים למד שסאת הייסורים לא פסחה על יהודים במדינות אחרות. הגאולה, אפילו זמנית, שוב לא הייתה רעיון אלא צורך בוער.
הוא מינה את עצמו ל"שופט ישראל" ופרסם שורת הצעות ועקרונות: יש לערוך מפקד עולמי של היהודים, על היהודים להתפלל לנצח רק בעברית, תבוטל הפוליגמיה בקרב יהודי צפון אפריקה, תוכר יהדותם של השומרונים ושל הקראים, ואפילו האינדיאנים יסופחו לדת משה.
אצלם מצא ימי צום זהים לאלה שביהדות, מועדי העלאת קורבנות חופפים ומנהגי טהרה דומים. "האינדיאנים באמריקה", קבע נחרצות, "הם צאצאי עשרת השבטים האבודים ולכן יש להטמיע אותם בקרב אחיהם היהודים".
ב־1820 פתח במו"מ לקניית האי. בעל בריתו סמואל לגט שילם 16,983 דולר תמורת 8,100 דונם בגרנד איילנד. זה היה שליש מהשטח באזור שבו מתחבר נהר ניאגרה עם תעלת אירי. את שני השלישים האחרים קיבל כאופציה ממדינת ניו יורק.
עניין אחד טרח להבהיר לאורך כל הדרך: אבן הפינה לאררט לא תחליף ולו אחת מאבני הכותל. "אררט היא מקלט זמני וארעי", הכריז, "לעולם לא תהיה בית הנצח של העם היהודי. לעולם לא יוותרו היהודים על תביעתם הצודקת להשיב לידיהם את מורשתם העתיקה".
15 בספטמבר 1825 היה יום גדול בבאפלו. יהודים, נוצרים ואינדיאנים משבט סנקה נהרו לכנסיית סנט פול. מרדכי מנואל נח - מחזאי כבר אמרנו - העמיד את טקס הכרזת אררט כפרמיירה גרנדיוזית. תפאורה שייקספירית הושאלה מתיאטרון שהעלה את "ריצ'ארד השלישי".
באיטיות כבדת ראש, צעדה התהלוכה אל הכנסייה. בראשה, רכוב על סוסו, התנוסס מרשל מחוז ניאגרה קולונל פוטר, אחריו צעדו נושאי התפקידים הרשמיים באזור ובתווך, עטוף גלימת ארגמן, כשמיוחסי באפלו נושאים את שוליה, צעד "שופט ישראל", מרדכי מנואל נח. שורת אבירים טמפלרים חתמה את הטור.
לצלילי עוגב שניגן את האורטוריה "יהודה המכבי" מאת הנדל, נכנסה השיירה לכנסייה. "אנחנו עדים לפרק מפעים בהיסטוריה האמריקאית", התמוגג אחד הנוכחים, "הנה מניחים את אבן הפינה לאררט, עיר המקלט החופשית הראשונה ליהודים". משקל האבן היה 136 ק"ג, והיא הוצבה על שולחן לחם הקודש.
עליה נצרב בעברית: "שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד". ובאנגלית: "אררט, עיר מקלט ליהודים, נוסדה בידי מרדכי מנואל נח בחודש תשרי 5586 (התקפ"ו) ספטמבר 1825, בשנת ה־50 לעצמאותה של אמריקה". לצד אבן הפינה בהקו שלושה גביעי כסף מלאי יין, שמן וחיטה. כשנדם העוגב, עבר ניהול הטקס לידי הכומר. הוא קרא פסוקי תוכחה ותקווה מפי הנביאים, השמיע מזמורי תהילים - אחד מהם בעברית - ובירך את הנוכחים.
כשמצווארו משתלשל ענק זהב, עלה לדוכן חוזה מדינת אררט אשר על מפלי הניאגרה בגבול קנדה. אם בנאומו בבית הכנסת "שארית ישראל" דיבר על עקרונות בלבד, בכנסיית סט. פול שילב חזון ויום־יום, ניסח את הוראות ההפעלה של הישות היהודית. הציטוטים מפיו כפי שהביאם ההיסטוריון מקס קוהלר (1871־1934) נוטפים אהבת בריות, ערבות הדדית והזמנה חמה לאחיו שמעבר לאטלנטי לעצב לעצמם גורל חדש.
"אני מרדכי מנואל נח, אזרח ארצות הברית, קונסול לשעבר לעיר תוניס ולממלכתה, שריף עליון של ניו יורק, יועץ משפטי ובחסד האל מושל ושופט ישראל, רוצה להודיע לכל היהודים בעולם כי מקלט מוקם והולך והוא מוצע להם. כאן יוכלו לחיות בשלום, בנוחות ובאושר שנשללו מהם בגלל אי־סובלנות בדורות הקודמים. יהיה זה מקלט בארץ חופשית וחזקה שמגינה על תושביה, על רכושם ועל זכויות הדת שלהם, יהיה זה מקלט בארץ המצטיינת במשאביה, בעושרה, באדמתה ובמזג האוויר הבריא שלה, ארץ שמעודדת תעשייה ומקדמת חינוך, ’ארץ זבת חלב ודבש‘ שבה יוכל ישראל לנוח בשלום ’תחת גפנו ותחת תאנתו‘".
בעל חלומות היה אך לא צלל להזיות. ראשו היה בעננים אבל רגליו לא ניתקו מהקרקע. מרדכי מנואל נח דיבר על האדמה הטובה. התאמץ לחבב על בני עמו את העולם שיכין למענם ולא חסך בפרטים. הם ינחתו במדינת ניו יורק שמשתרעת על פני כ־70 אלף קמ"ר, הגדולה (כך הייתה אז) בין מדינות הקונפדרציה. היא מחולקת ל־55 מחוזות, ובהם 6,087 ערים ועיירות עם טלגרף, עם תושבים שמחזיקים ב־24 מיליון דונם מעובדים וזוכים לשירות מ־150 אלף אנשי מיליציה חמושים ומצוידים שפועלים מכוח חוקה שמבוססת על שוויון זכויות ועל אי־אפליה דתית.
לרשותם 7,000 בתי ספר חופשיים "שמעניקים את ברכת החינוך" ל־400 אלף ילדים. "כזאת היא המדינה הגדולה שמוכנה לקבל אליה את היהודים".
אם הרצל, הס ופינסקר פנו לאחיהם בני עמם, נח הזכיר את הנביאים והשמיע קריאה אוניברסלית לבני כל העמים: "המקום הנחשק במדינת ניו יורק שאליו אני מזמין את בני עמי האהובים מכל העולם, עם בני דתות אחרים, נקרא גרנד איילנד. שם אניח את היסוד למדינה שתיקרא אררט. מאות שנים נשללה מבני עמנו הזכות לאדמה משלהם, אבל פה ילמדו בסיפוק שהם יכולים לעבד את אדמתם, לקצור את יבולם ולגדל את עדריהם שיהיו ללא עוררין רק שלהם. כל זה כשהם מקיימים את ציוויי דתם במלואם ומסוגלים להודות לאל שהוליך את אבותינו במדבר והוציא אותנו ביד חזקה ובזרוע נטויה ממצרים ובחר בנו מכל העמים ככתוב: ’לא ימוש עמוד הענן יומם ועמוד האש בלילה לפני העם‘ (שמות יג, כא). בשמו אני מחדש, מחייה, מייסד את שלטון האומה היהודית תחת החסות וההגנה של חוקת ארצות הברית של אמריקה".
האירוע סחף את התקשורת ולא רק באמריקה. גם עיתוניה החשובים של היבשת הישנה הניחו את הסיפור בשעריהם. אבל אחרי האופוריה הגיע מפח הנפש. את משק כנפי ההיסטוריה החליפה קריאת העורב. כפי שיעשו להרצל כ־70 שנה אחריו, המתנגדים גזרו גיהינום על מרדכי מנואל נח ועל תוכניתו. גבירים בצרפת ובגרמניה השיטו באמבטיות הזהב שלהם ספינות שבנו ממכתביו של חוזה מדינת אררט.
לאחר שפרסם לאחיו ולאחיותיו את "קול קורא לאררט", הוטבלו חיצי המבקרים בארס עקרבים. "פנטזיונר" הם קראו לו. ניו יורק יצאה מכליה להוכיח שאין נביא בעירו. "זאת לא יותר מסתם מתיחה", צחקקו המיליונרים המתהווים בעיר המתהווה. "דרוש בית חולים לחולי נפש לאשפז את נח". באחד מעיתוני סנט לואיס התפרסמה מודעה שהציעה לקלוט במישורי מדינת מיזורי את פליטי אררט. היוזמה לשכן יהודים בגרנד איילנד נשטפה במי הניאגרה.
למרות ההשפלות שספג, המשיך נח להעמיד את ליבו לרשות תוכניות גדולות. למשט הבכורה בתעלת אירי שמחברת את נהר הדסון לימת אירי (ובכך מחברת את הימות הגדולות לאוקיינוס האטלנטי) העלה את "תיבת נח". בין נוסעיה היו דב, שני נשרים, שני עופרים, אוסף של ציפורים ודגים ו"שני נערים אינדיאנים בלבוש לאומי".
כעבור שנים הגיע נח למסקנה שתחיית היהודים אפשרית רק בארץ ישראל. הוא קרא למעצמות המערב — צרפת, בריטניה וארצות הברית — לסייע ליהודים. ב־1837 כתב: "היהודים צריכים לעשות משהו עבור עצמם. סוריה (הכוונה לארץ ישראל) תחזור ליהודים בדרך של רכישה, בחסותן של צרפת ובריטניה. אכלוסה של סוריה מחדש מעשי והגיוני" (אוצרות יהודיים של ספריית הקונגרס: מרדכי מנואל נח).
מרדכי מנואל נח מת משבץ ב־1851, בן 66 היה. הוא נקבר בבית העלמין של קהילת "שארית ישראל" בניו יורק. על מצבתו נכתב: "נתקררה היד החמה, כהתה העין המפיקה טוב וידידות, חדל לפעום הלב הרחב כי מתחת למצבה זו ינוח עפרו של מרדכי מנואל נח".
העיתונים ירו מטחי כבוד לזכרו. "נח היה הדמות הציבורית שהעזה לאתגר — כאמריקאי וכיהודי — את רעיון החירות האמריקאי", כתב חוקר יהדות ארצות הברית ג'ונתן סרנה. "לנוצרים הסביר מהן מסורת ותרבות יהודיות, לבני דתו ניסה להראות את ההתאמה שבין יהדות לאמריקאיות".
אבל יוזמתו הבוסרית תצטרך להמתין לחוזה אחר, לנסיבות אחרות ולהיסטוריה אחרת. רק בסוף המאה ה־19 החלו מיליוני יהודים להגר ממזרח אירופה לארצות הברית. אבל הם יבחרו ביעדים שונים, לא בהתיישבות לאומית משותפת על פי חזונו של מרדכי מנואל נח.
כחלומו, גם אבן הפינה שירה ברוב הדר לפני 200 שנה נמחקה מהתודעה. שנים חנתה עזובה ומבוישת ליד כנסיית סט. פול. עד שפיטר ב. פורטר, ידידו של נח וגיבור קרב צ'יפאווה (התרחש ב־5 ביולי 1814 ליד מפלי ניאגרה בין כוחות בריטיים־קנדיים לאמריקאיים), שיכן אותה בגומחת אובליסק שהקים בגרנד איילנד.
אבל בסביבות 1850 לעס מזג האוויר את האובליסק והאבן נותרה ללא קורת גג. אחד מאיכרי האזור חמל עליה ובחוותו מצאה מחסה לעוד 15 שנה. לאחר מותו התגלגלה לנחלת איש עסקים באי ושוב נאלצה להילחם ולנצח להבות שריפה. היא עברה לידיו של לואיס אלן, מחוקק ואיש עסקים. לאחר כמה חודשים תחת חסותו ובתום 40 שנות נדודים מצאה מנוחה נכונה במוזיאון ההיסטורי של באפלו.
אנחנו בדרך למוזיאון, והמדריך עורך הדין ריצ'ארד ברגר עוצר ליד מלון ביבלוס שעל קו המים. כשסיירתי שם, היה המלון בבעלות אחד מנסיכי המפרץ הפרסי. ברגר שיער שכאן חנתה האבן באחד מקטעי מסעה המסויט. את צליפות השלג החליפו עכשיו ממטרים. טיפות בגודל גולגולת. נסתי לוואן של ברגר ובאור אחרון הגענו למוזיאון ההיסטורי. לרוע המזל מצאנו כניסה חסומה בהר שלג ומאחוריו שער נעול.
שבנו למחרת בבוקר אך לרגל שיפוצים המוזיאון עדיין היה סגור. ברגר המקושר הריץ כמה טלפונים ולבסוף פתחו לנו. בגלל העבודות הועבר סלע קיומה של אררט לקומה השנייה. פגשתי אותו כלוא מאחורי גדר עם רשת צפופה. הוא כוסה בברזנט ורק ה"שמע ישראל" בעברית העז להציץ אליי. כמתעקש להוכיח שהוא עדיין בחיים.
כשביקרתי לא היו בגרנד איילנד קהילה יהודית או בית כנסת. את הדבר הכי קרוב ליוזמתו של מרדכי מנואל נח פגשתי בבאפלו שליד. אלה היו ישראלים צעירים שטפטפו את עצמם לעיר בשיטת "יהודי מביא יהודי". "רובנו חוזרים בשאלה שאחריה תשובה, שאחריה התחזקות ואחריה שיבה לעול מצוות", אמר לי אחד.
בראשית גרו בשכונות הזולות של השחורים. לאט־לאט התחילו לשגר שלוחות. "בית יהודי פה, בית יהודי שם". הגרעין הקשה של החבורה קנה בתי עץ בשני רחובות מקבילים ויצר לעצמו חצר ישראלית. עם הצטרפותם של פליטי ציון חדשים התרחבה החצר.
בית הכנסת נקרא "ינקל'ס שול", על שם אביו של אחד החברים. כשבאתי שכן במבנה עץ שהזכיר קרוון מהיאחזות הנח"ל בסיני. היה לילה קר, החימום לא פעל ומישהו אמר שבטח הלכו הבטריות בשלט של המזגן. ואחד עבר לפני התיבה הקטנה והשלמתי להם מניין לתפילת ערבית.
הריקנות הקפואה לקחה אותי ל"אורח נטה ללון". המספר בא ל"שבוש" היא בוצ'אץ', עירו של עגנון, ומצא בית מדרש דומם. כמותו באתי מארץ ישראל והייתי נבוך, שואל את עצמי מה בדיוק אני רואה. קהילה ללא עתיד או כמה חברים שמבלי דעת מנסים להפיח חיים כלשהם בחלומו של מרדכי מנואל נח.
ביציאה מבאפלו עצרתי בכנסיית סט. פול. מצאתי בית תפילה נוטף הדר כמו שהיה ב־15 בספטמבר 1825. קימורים לעשרות, ויטראז'ים סגולים, מושבים עם ריפוד ארגמני כגלימתו של מרדכי מנואל נח בבוקר ההוא. על אבן צמודה לבניין היה כתוב: "פה נעשה ניסיון יוצא דופן למצוא ליהודים פתרון הומניטרי בגרנד איילנד".
הייתה שעת צהריים, הכנסייה הייתה ריקה ועל הכפור, בצעדים קטנים, הלכה גברת במגפי גומי. "אני המנהלת של הכנסייה", הכריזה בגאווה מרוסנת. כן, היא שמעה על האפיזודה ההיא. אין היא יודעת פרטים אבל אין ספק שהיה זה מאמץ מאוד חיובי. נכון, ליהודים יש עכשיו מדינה, אבל אם ירצו עוד אחת, אין לה שום בעיה. "מחכים לכם, רק תבואו".
אבא לא יכול היה לבקש יותר מזה.
התרעות פיקוד העורף