נקודות קצה | מרסל מוסרי

אפתח את הטור השנוי במחלוקת הזה בשיימינג לעצמי. רציתי לכתוב בראשיתו, "איך חלפו כבר שלוש שנים מאותה השבת הנוראה ההיא?", אבל משהו בתאריכים לא הסתדר לי. הייתי בטוחה שאני מפשלת, איך חלפו רק שלוש שנים? בטח אנחנו מתקרבים לארבע ולא רציתי שתבוזו לי, בטח לא על תאריך כזה, התאריך המדמם ביותר בחייה של המדינה.

אף שבזתי לה בעבר לא פעם, גם מעל דפי העיתון הזה, פתחתי את האפליקציה ושאלתי את הבינה המלאכותית כמה ימים חלפו מ-7.10.2023 ועד 10.10.2025. היא ענתה לי מייד, אחרי שהוסיפה יום של שנה מעוברת ועוד כמה חישובים, וכתבה "שנתיים ושלושה ימים בדיוק". משהו לא הסתדר לי, זו נראית מלחמת נצח, ולא רק זה, גם נוספו כל כך הרבה אירועים מזעזעים בשנתיים האלו, אין סיכוי שחלפו רק שנתיים. משהו פה לא תקין בעיניי, אבל בדקתי גם בגוגל וגם וידאתי בוויקיפדיה ועוד טלפון לחברה עיתונאית שאפילו גיחכה לנוכח השאלה הדבילית. והתוצאה עמדה בעינה: שנתיים ושלושה ימים.

לפני שנתיים וארבעה ימים באו לישון אצלי אחותי, גיסתי והילדים שלהן, היה ערב פיצות מהנה, שירים, צחוקים ונחמה רגעית מהעצבות שאפפה אותי אז. הייתי בטוחה שאני היחידה שהתגרשה. שמלבדי, לאף אדם לא נשבר הלב אף פעם. שאני האמא היחידה שרגליה פצועות מעמל היום; שאני משלמת יותר מס הכנסה מכולם ואף פעם לא אצליח לקנות דירה; שצלקות הילדות שלי מכלות אותי בכל לילה עם מחשבות יתר; שיש לי חסך באהבת אם שאף פעם לא יתמלא; שיש לי חסך באהבת אב, שהמיר הכול באוכל שהזיק לי; שאני לא יודעת להיות בת זוג; שאני לוקה בתסמונת המתחזה ולא באמת יודעת לכתוב; ובכלל, שהחיים, גם אם נצבע אותם באלפיים צבעים זוהרים, ישובו לאפרוריותם מהר מאוד.

היום אני מביטה על הצרות האלו ומגחכת, איזו אמיצה אני שהתגרשתי, איזה כיף זה שנשבר הלב. הרבי מקוצק אמר "אין דבר שלם יותר מלב שבור". גם אם הרגליים פצועות, איזה יופי שהן עומדות עדיין, פעילות וחזקות; גם מס הכנסה, שותפיי השקטים, בסך הכול מעידים על כך שאני מתפרנסת ממה שאני אוהבת; ולמה צריך לקנות דירה? יש גג? קירות? מה זה משנה למי הם שייכים. את הכסף אני מבזבזת על חוויות.

צלקות הילדות שלי עדיין מהדהדות בי, אבל הרבה יותר נסבלות, הן הפכו אותי לאדם שאני. את מה שחסכה אמי ממני, הרעיפה על בתי, ולו ידעתי שתילקח ממני כל כך מהר, לא הייתי מהרהרת בחסך העלוב הזה. והאוכל של אבא שלי וההאבסה, הם לא יותר משפת אהבה, זו דרכו להגיד "אני אוהב", וגם עליו נחה הזקנה והיא ארורה יותר ויותר ככל שחולפים הימים, לא אלקה אותו ואת עצמי על זה.

אני כן יודעת להיות בת זוג, אבל מעדיפה את החופש, ואני לא לוקה בתסמונת המתחזה, אני כותבת די טוב. והחיים, אפרוריותם, את זה לא אוכל לבטל לגמרי, הם עדיין כאלו, אבל כשלא יהיו - אני מניחה שאפסיק לכתוב. אז בסדר לעת עתה.

לפני שנתיים ושלושה ימים, בשש וחצי בבוקר, עם האזעקה הראשונה, התהפך כל מה שהכרנו. ישובים כולנו בממ"ד, מחובקים, חיוורים ועוד חצי ישנים, התחלנו להבין את גודלה של הטרגדיה שתשנה פה את הכול, ואם תשאלו אותי, עדיין לא סיימנו לעכל אותה. אנחנו חיים בין קיצוניות אחת לאחרת, אין לנו אמצע. ובלי אמצע, אדם ייפול. כל קיצוניות סופה לאבדון.

במלאת שנתיים (ושלושה ימים) לשבעה באוקטובר, יום האבל הארץ-ישראלי, בחרתי שני קצוות לכתוב עליהם ולהאדיר את זכרם מעל דפי הטור שלי.

נעאמה אבו ראשד

משה רידלר

משה לא חשב פעמיים, וגם אם רצה לתת לבריחה הזו מחשבה, היה הדבר מיותר. שכן, לא היה לו כלום להפסיד. ילד בן 11 נטול מלבוש, אוכל או צעצוע אחד לרפואה. אז הוא רץ, ככה, בהחלטה חפוזה, רץ כל כך מהר שהספיק להדביק אותם, שהיו אצנים בעצמם. רק אדם הנאבק על חייו ובורח אל החופש, בידיעה הברורה שמאחוריו זאבים חשופי שיניים, יכול לרוץ כך. בערוב ימיו, כששאלו אותו כמה זמן רצו ככה, מהמחנה אל השדות הרחוקים מהנאצים, לא ידע לענות. כל שידע לספר הוא שמתישהו, באמצע היער או השדה, איבד את הכרתו, גופו היה כחוש, תשוש ומפורק מהריצה. רק שעות אחר כך פקח את עיניו בבית כפר קטן של משפחה צנועה באוקראינה.

כששאלו אותו על השואה ומה עבר שם, המיר הכול בבדיחה, בחיבוק או באוכל טוב. רק כשהזדקן ובאו ההשלמה, חוסר הפחד והמזור שהביא לו המעבר לקיבוץ חולית, התחיל לספר, טיפין-טיפין, לשתף ולקבל חזרה חיבוק ממשפחתו.