ביום קיץ חם, במשרד פיננסי במרכז תל אביב, העובדים קיבלו מתנה: מערכת בינה מלאכותית חדשה שהובטחה כמשחררת אותם מהמטלות השוחקות. "המערכת תענה על המיילים החוזרים, תסנן נתונים, ותשאיר לכם זמן לחשיבה אסטרטגית", הכריז המנכ"ל.
ההבטחה נשמעה כמו אוויר לנשימה, אך כעבור חודשים ספורים המציאות הייתה שונה לגמרי. העובדים אמנם לא נדרשו עוד לשקוע בניירת, אבל הם מצאו את עצמם תחת עין בוחנת שמצפה מהם לחשוב מהר יותר, להיות יצירתיים יותר, ולעמוד ברף חדש של הצטיינות. במקום להקל עליהם, הטכנולוגיה הוסיפה שכבת לחץ סמויה, והעייפות רק העמיקה.
המספרים מגבים את התחושה. מחקר שפורסם בפורבס דיווח כי משתמשי AI תדירים חווים שיעורי שחיקה גבוהים ב־45 אחוז בהשוואה לעמיתיהם. דוח מקינזי האחרון מצא כי 90 אחוז מהעובדים כבר עושים שימוש יומיומי ב-Gen AI, אך רק 13 אחוז סבורים שהארגון שלהם נמצא בשלב אימוץ מתקדם. הפער הזה בין שימוש טכנולוגי לבין שינוי ניהולי ממחיש עד כמה המהפכה אמנם מתרחשת, אך בלי עדכון של השיטות שמנהלות אותה, היא הופכת לאיום שקט על כוח האדם.
בסופו של דבר, AI לא נועדה רק להאיץ תהליכים, אלא לעצב אותם מחדש. לא די בהטמעת תוכנה חכמה, יש צורך בשאלות יסודיות: מהו תפקידו החדש של העובד, מה כבר אינו נדרש, אילו יעדים צריכים להימדד אחרת, ואיך מייצרים דיאלוג ניהולי שקוף שמבהיר את כל אלה. בלי השאלות הללו, כל כלי בינה מלאכותית הופך לעוד שכבת ציפייה, במקום להיות סיבה אמיתית לשינוי.
התרעות פיקוד העורף