שנתיים חיכיתי לרגע הזה. שנתיים של הבטחות, סיסמאות, הדלפות, שברי תקווה, ציפייה, של תפילה, של מתח מתמשך. שנתיים שבהן כל יום נפתח באותה תחושת מועקה ותקווה חרישית שאולי בקרוב הם יחזרו. שנתיים בהן הממשלה הבטיחה שהם עושים הכל וכלום לא קרה. והלילה זה קרה, וזה ריגש כל אזרח במדינת ישראל. כמעט בלתי נתפס. לא האמנתי שכולם יחזרו במכה אחת. לא האמנתי שהמלחמה באמת תסתיים. והנה, פתאום, כל התפילות שנשאנו התגשמו.
לא הצלחתי לישון כל הלילה. האדרנלין זרם לי בגוף, כמו גל בלתי נגמר של ציפייה, דריכות, התרגשות. ניסיתי לדמיין את רגע החזרה את משפחות החטופים, את המפגש הראשון, את החיבוק והדמעות. את הלוחמים פושטים מדים ומחבקים את משפחתם.
ובכל זאת, בתוך כל השמחה הזו, יש פרט אחד שמלווה אותי לאורך כל הדרך בשנתיים האחרונות. שוב, שולחן המשא ומתן היה מלא בגברים בלבד. לא רק בצד של חמאס, לא רק במצרים או בקטאר, מדינות ערב, שנשים עבורן שוות כקליפת השום, אלא גם בצד הישראלי וגם בצד האמריקאי. כל מי שהוביל את המגעים, כל מי שישב בחדרים הסגורים, כל מי שהחליט מתי, כמה ואיך, הם גברים. בלי אף אחת יוצאת מן הכלל.
אין טעם לייפות את זה, זו עסקה של גברים, למען גברים, בנוסח גברי. היא אולי הצילה בסוף חיים, אבל היא גם מזכירה עד כמה העולם הזה עדיין מנוהל באותה שפה ישנה של כוח ושליטה.
אבל זה יום כל כך מאושר, סופסוף אפשר לחזור לנשום לרווחה. שאני לא אתן לשום דבר להרוס לי את מצב הרוח, גם העובדה שאנחנו הנשים לא זוכות להיכנס לספר ההיסטוריה, להחלטות מכריעות גורל. צריך לשמוח היום, אבל כדאי שגם בזמן החגיגות נזכור, שההיסטוריה הזו נכתבת שוב על ידי אותם אנשים, באותם חדרים, עם אותם דפוסים. ואם לא נאתגר את זה, העסקה הבאה, כמו המלחמה הבאה, תנוהל בדיוק באותו אופן.
התרעות פיקוד העורף