זהו שחר של יום חדש. זהו הבוקר שבו מדינת ישראל והחברה הישראלית יוצאים משבר ענק ומתחילים תהליך ארוך של שיקום פנימי, אישי, משפחתי, קהילתי ולאומי. אלה הבקרים שבהם ישראל תעבור מטראומה מתמשכת בת שנתיים לפוסט־טראומה שתימשך שנים ארוכות. שנים שבהן יתהלכו בתוכנו אודים מוצלים מאש, מתים־חיים, משפחות שכולות רבות, נפגעי גוף ונפש. טראומה בין־דורית.
עד יום שני הקרוב נעבור מצהוב - שהיה הצבע שלנו בשנתיים האחרונות על כל דש בגד, בכל כיכר ברחבי המדינה, בכניסה לכל יישוב - בחזרה אל צבעי הכחול־לבן. אז גם נסיר את סיכת החטופים ונשמור אותה במגירה כדי לספר עליה לילדים ולנכדים.
היא תהיה חלק מהאלבום המשפחתי, כמו עיטור שמעניקה החברה הישראלית ללוחמים ללא מדים, שלא ויתרו על התקווה ועל החלום, שהתפללו, שהפגינו, שיצאו למשמרות מחאה בכיכרות, שתמכו במשפחות ודרשו את החזרת החטופים. ביום שני הקרוב אסיר מעל צווארי את השרשרת והדיסקית שעליה כתוב "הלב שלנו שבוי בעזה". היא ליוותה אותי ועוד רבים מאוד בעם הזה בשנתיים האחרונות.
הימים הקרובים יהיו ימים של אחדות גדולה בעם, של רגעים מרגשים ורגעים כואבים, של שמחה על תום המלחמה והחזרת החטופים, ושל עצב על אלו שלא שרדו, על החמצת הזדמנויות ועל שורת הנופלים.
השנתיים הקשות הללו זימנו הרבה מאוד הזדמנויות חברתיות ופוטנציאל לבריתות בתוך העם הזה, בין הציונות הדתית לתנועה הקיבוצית, בין חרדים לחילונים, בין אזרחי ישראל הערבים ליהודים ועוד. הנשכיל למצות אותן? אני מקווה ומתפלל שכן.
במשך תקופה של שנתיים פגשתי במשפחות החטופים של החיים ושל המתים. התראיתי עימן באולפנים בשידור, לפניו ולאחריו ובביקורים שונים. הלב יוצא אליהן. הן עברו טלטלות וייסורים קשים מנשוא. מגיע להן חיבוק ענק לאין קץ. המשפחות הללו הפכו לגיבורות האומה הזאת במאבקן, בתקוותן ובפועלן.
ויש גם מחיר להסכם הזה, ואסור לשכוח אותו. הוא קשה וכואב והוא איננו בגלל החטופים. הוא בגלל ההפקרה עד הבוקר השחור ההוא ובעיצומו. בגלל המחדל המודיעיני והמבצעי, הקונספציה ושיכרון הכוח. זוהי שיירת הנופלים הארוכה, אלו מאות הרוצחים השפלים שישוחררו מבתי הכלא עם ידיים מגואלות בדם ישראלים.
קטאר זוכה לכבוד ויקר בבית הלבן, מקבלת התנצלות מנתניהו, ברית הגנה עם ארה״ב, והופכת לעיר מקלט לראשי טרור. טורקיה, שהיא בינתיים מדינת אויב מבחינתנו, מקבלת מטוסי F35 מתקדמים.חמאס שורד כארגון, מקבל חסינות, וינסה לשקם את עצמו ולהגביר פעילות ביהודה ושומרון.
וחלום הימין הקיצוני על כיבוש, גירוש והתיישבות יהודית בעזה - נגוז, וטוב שכך. אבל המחיר, כואב ככל שיהיה, שווה עבור מדינת ישראל ואזרחיה. כי יש דברים שאין להם מחיר.
המשימה עודנה לפנינו. היא קשה, ארוכה ותובענית: לשקם את החוזרים מהשבי, לעטוף את המשפחות השכולות, לבנות מחדש את היישובים החרבים, לאחות את השברים ולהמשיך במפעל הציוני, לקלוט עלייה - ולא פחות חשוב מכך, להתאמץ שלא יפרידו בינינו, שלא יפלגו, שיתנו לנו להתמקד יחד במשימתנו: להיות עם חופשי בארצנו.
נקדים ונאמר, שום דבר - חוץ מוועדת חקירה ממלכתית עם מנדט רחב - לא יוכל לספק לנו, למשפחות השכולות, למשפחות החטופים ולמערכת הביטחון את התשובות לשאלות הקשות של מה קרה לנו וכיצד. אני מקווה ששום אדם מקצועי, איש צבא בכיר, משפטן או איש אקדמיה לא ישתף פעולה עם מהלך הסחה פוליטי שכזה, שלפיו תמנה הממשלה הפוליטית הזו ועדה כלבבה, שתחקור בין היתר גם אותה, את החלטותיה, את מעשיה ואת מחדליה.
זו ועדת חקירה לאסון הגדול בתולדות מדינת ישראל, של הפקרה, חידלון וטבח באלפי אזרחים, גברים, נשים וטף. חשוב שהיא תקום במתכונת הבכירה, בהרכב בכיר ראוי, מקצועי ונטול פניות - וכמה שיותר מהר, טרם שכחה, טרם קיבוע נרטיב וטרם "אובדן" עדויות ומסמכים.
שנתיים של לחימה ברצועת עזה, עם צבא סדיר שחוק ועם צבא מילואים שכורע תחת הנטל, באווירה של נקמה ושליחות של "לעולם לא עוד", הטמיעו בתוככי הצבא היקר שלנו תאים מסוכנים של תת־תרבות עבריינית.
חלקה אמונית, חלקה פוליטית, וחלקה האחר סתם הפקרות משמעתית ונסיגה מערכי צה"ל. זהו אתגר גדול של הרמטכ"ל, של המפקדים, של הפרקליטות הצבאית ושל קצין חינוך ראשי של צה"ל, שקולו לא נשמע בינתיים באופן חד וברור בתוככי הצבא ובציבור.
בשנתיים הללו עבר צה"ל בעל כורחו ממציאות של פעולה מבצעית במסגרת המב"מ (מערכה שבין המערכות), שעיקרה פעילות פינצטה שקטה ונקודתית, לפעילות אב"מ (אין בלתי מעורבים), שבמסגרתה יחידות, מפקדים ולוחמים קובעים לעצמם מדיניות בשאלה אם יש "בלתי מעורבים" - או שכל מי שנולד, גדל וחי בעזה הוא חמאס, ודינו אחד.
מהמלחמה בעזה ובכלל אנחנו צריכים לצאת עם הישגים צבאיים מובהקים ועם צבא ערכי ומוסרי. לנצח ולהישאר בני אדם. לצד ועדת חקירה, כשתקום, יצטרך צה"ל לתחקר את הפעילות בעזה ולהפיק מסקנות ולקחים. לא עבור העולם - אלא עבור עצמנו ועבור יכולתנו להתייצב מול המראה ולומר לעצמנו שלא איבדנו את צלמנו, לא את דמותנו ולא את ערכינו, גם בקשה שבמלחמות נגד אויב שברא השטן.
מה למדתי מילדיי על החיים, הלימודים וההצלחה
אני רוצה לשתף אתכם בחג הזה בכמה דברים שלמדתי אני מילדיי. אשתמש לצורך זה בעניין טריוויאלי כמו הלימודים האקדמיים, ואפתח בגילוי נאות שאת התואר הראשון שלי עשיתי בגיל 45 ללא כל חשק וכאילוץ של צה"ל שבו שירתי.
הייתי אז בדרגת סא"ל, אחד מתוך שניים־שלושה סגני אלופים בצה"ל ללא תואר ראשון, באופן שהכתים את "שנתון מנהל הסגל". הסיבה הייתה פשוטה, למדתי בקיבוץ בבית ספר מקצועי ללא בגרות. לאחר הצבא, הקיבוץ אישר לי לצאת ללימודים אקדמיים כמקובל, הלכתי כמי שכפאו שד להירשם באוניברסיטת תל אביב למדעי המדינה - והסתבר לי שאצטרך שם שנת מכינה כחלופה לבחינת הבגרות.
כמעט התעלפתי, אבל אז באה לעזרתי מנהלת הרישום שראתה שאני קיבוצניק, ופסקה: "אנחנו לא מקבלים יותר קיבוצניקים לשנה הבאה, יש לנו הסכם עם התנועה הקיבוצית על כמות מסוימת, והמכסה מלאה". שמחתי בלב, אבל כעסתי עליה בשם הנימוס המתחייב. ואז היא שאלה מאיזה מוצא אני, ועניתי "מסוריה". היא ניגשה למגירה, שלפה נייר כלשהו עם כתובת, ואמרה לי: "לך לשם ואולי תקבל מלגה, יש לנו מכסה ליוצאי עדות המזרח".
במובן הזה הצלחתי למזלי לשמש דוגמה טובה לילדיי, בני הקיבוץ. אחרי שהשתחררתי מצה"ל, ולאחר שהפריטו את הקיבוץ ופתחתי משרד לייעוץ והרווחתי מעט, הודעתי לילדיי בארוחת השבת שאני מממן להם לימודי תואר ראשון, ולמי שירצה גם תואר שני, ואולי מכונית קטנה להתחלה - רק שילכו ללמוד. והוספתי שאני ממש דורש מהם שלא ללמוד משפטים עבור אבא ולא רפואה עבור אמא, אלא פשוט מה שבא להם. שייהנו מהדרך ויגשימו חלומות.
גם נלחצתי וגם הייתי גאה, והיא התקינה לעצמה קליניקה באזור, ציידה אותה בשיא הטכנולוגיה, ייצרה ליין של מוצרים עם הלוגו שלה, והיא צוברת לקוחות בקצב מצוין (בלי עין הרע), ואני צופה לה בע"ה עתיד גדול בתחום.
ואני למדתי ממנה, מתמר ומאורי שיעור חשוב מאוד בהכוונת ילדים, שעיקרו: "אבא, אל תכוון אותי. יש לי כיוון, ואני יודע/ת מה אני רוצה". ואני מתבונן בשלושתם, בשניים עם התואר האקדמי ובשלישית המקצועית, היזמית והנועזת עם המקצוע המבוקש, גאה מאוד בשלושתם - ולא מגלה לאורי ולתמר שרבים שלמדו עובדים לרוב אצל אלה שלא למדו, כי זה מסר שלילי.
ושכרי? אני מתחיל להיקרא בעיר ובקיבוץ "אבא של ענבל", או "אבא של אורי בניהו", או "אבא של תמר, הגננת הנהדרת", ואין אושר גדול מזה.
חג שמח, שבת שלום ושנהיה טובים וראויים.
התרעות פיקוד העורף