התקשורת מוצפת במאמרים, כתבות וראיונות לציון שנתיים למלחמה. גם ברדיו 103FM קיימנו "יום שידורים מיוחד", ואני לא ידעתי איך לא לחזור על מה ששידרנו כבר מאה פעמים.
בעשורים האחרונים לא עסקנו כמעט במלחמת העצמאות או במבצע קדש, ורק בדוחק – במלחמת ששת הימים ובמלחמות לבנון, אבל מדי שנה נדחפנו בכוח הטראומה הלאומית לעסוק במלחמת יום הכיפורים: הקלטות מלחמה שנחשפו, פרוטוקולים חסויים שהתפרסמו, ראיונות עם לוחמים והיסטוריונים.
בחורף 1974 היא הייתה נושא יומיומי ומרכזי בתקשורת, אבל אט־אט דעך העיסוק האינטנסיבי והתרכז סביב ימי הזיכרון למלחמה. המכה הלאומית הייתה קשה. השפעותיה ניכרות עד ימינו. אבל המלחמה עצמה הסתיימה אחרי פחות משלושה שבועות. חילופי השבויים הושלמו גם הם אחרי חודשים אחדים. לא הייתה סיבה תקשורתית לעיסוק יומיומי. ולכן לא התקשינו, באותם ימי זיכרון שנתיים, לאסוף עדויות חדשות ומרואיינים שלא שמענו שוב ושוב מדי יום.
אפשר כמובן לנסות לראיין מומחים אסטרטגיים ולבקש מהם לנתח את התמונה הכללית עד כאן. אבל מצאתי כי רבים מהם מתחילים את דבריהם במשפט "כפי שכבר אמרתי לפני שנה/שנתיים/בהתנתקות/ באוסלו/בעופרת יצוקה...", אף שרבים מהם טעו אז כשם שקשקשו שטויות רק ימים אחדים לפני המלחמה, ולא שמעתי אותם מתוודים ומתנצלים על ההבלים שהלעיטו אותנו בהם בכל אותן שנים. ולפיכך גם האפשרות הזו לא הלהיבה אותי.
ולמען האמת, אין שום משמעות לתאריך הזה. למשפחות החטופים והחללים - היה זה נצח. לפצועים יש לוחות זמנים אחרים. לרבים מהם – היא לא תסתיים לעולם. ויש בנו – להוותנו – גם כאלו שהמלחמה עוברת לידם ולא בתוכם. כאלו החשים שהם פטורים מלשאת בעולה ולשלם את מחיריה. גם להם אין משמעות לציון התאריך.
אשמה יש מספיק לכולם. לדרג המדיני והצבאי והביטחוני, שפשעו ב"הכלה" ובעיוורון אסטרטגי – בוודאי. אבל גם לאותם אזרחים שבמלחמתם הפוליטית נגד "ההפיכה השלטונית" הגיעו אל מחוזות ההמרדה והסרבנות ולפגיעה במשק ובמעמדה של מדינת ישראל בעולם. והרי ממש אלו מסייעים היום לגרועים שבאויבינו - ומציגים את ישראל כפושעת מלחמה ואשמה ברצח עם.
את "התמונה הגדולה" נוכל לראות רק ביום שבו יהיה שם אמיתי למלחמה הזאת, ורק יכולת לנתח ולהבין את תוצאות המלחמה - תעניק לה את שמה. בכל פעם שאני כותב עליה אני מוצא עצמי מתלבט איזה שם לתת לה. עצם ההיצמדות ל"חרבות ברזל", שלא היה יותר מגיהוק סתמי של מחולל שמות במחשב צבאי – מעיד על כך שעדיין אין לה שם.
בניגוד מר ל"מלחמת יום הכיפורים", שבו למועד העברי משמעות מרטיטה של יום הדין – אי אפשר להגיד או לכתוב "מלחמת שמחת תורה" בלי דקירה עמוקה בלב: איך אפשר לשמוח? ניסו גם "מלחמת שמיני עצרת", וגילו שרוב הציבור לא שמע על העצרת.
והיום ברור ששם המלחמה ייקבע בהיסטוריה – על שום סופה. ודאי לא ה"הפי אנד" הרדוד ששרטט הנשיא טראמפ (סיום סכסוך של 3,000 שנה...), גם לא רק על שם המחדל והכישלון של אותו יום מר ונמהר – כי אם על שום תוצאותיה והשפעותיה לטווח הבינוני והארוך. ואלו ייוודעו רק בעוד שנים.
ארה"ב נכנסה למלחמת העולם השנייה רק ב־7 בדצמבר 1941, אבל האמריקאים לא קראו לה "מלחמת פרל הארבור". גם הנחיתה בנורמנדי או כניעת גרמניה ויפן לא העניקו שם למלחמה. השם ההיסטורי ה"אובייקטיבי" שהשתרש היה "מלחמת העולם השנייה" - תואר ששינה בדיעבד גם את שם קודמתה, שכונתה תחילה "המלחמה הגדולה", עד שבאה גדולה ואיומה ונוראה ממנה.
ספק. אבל אם ישכילו אויבינו בחוכמתם ומנהיגי ישראל ישכילו בחולשתם להפוך את ההישג הצבאי לתבוסה מדינית – תיזכר המלחמה על שום תחילתה: שכול וכישלון.
התרעות פיקוד העורף