יש רגעים של נוכחות היסטורית שאין לאיש ספק לגביה. לא קוראים עליה, לא שומעים עליה - אלא חיים אותה, נושמים אותה. כך היה בבוקר השחור של שבעה באוקטובר, כשהיה ברור לכל כי מדובר ביום שייכתב באותיות קודרות בספר תולדות העם היהודי. וכך גם עכשיו. רק שהפעם, התחושות מורכבות בהרבה.
עסקת שחרור החטופים שהחלה לצאת אל הפועל מביאה עימה דמעות של אושר ותחושת הקלה, אך גם לא מעט חרדה. בנקודת הזמן הנוכחית קשה עדיין להעריך אם אנחנו עומדים על התפר שבין נס הצלה לבין החמצה היסטורית; אם מדובר בתחילתו של תיקון, או בסימן לכך שהלקח עוד לא נלמד, ושהמאבק על דמותו וביטחונו של העם היהודי טרם הגיע לשיאו.
באותן שיחות אומר נתניהו לבני שיחו החרדים כי אדלשטיין לא רצה גיוס, הוא רצה לפרק את החבילה. הסנקציות שלו (שהחרדים כבר הסכימו לרובן) דרקוניות ולא יביאו לגיוס חרדים אלא להפך. אנחנו לא צריכים מלחמות מיותרות בין מגזרים, צריך חוק גיוס אמיתי שלא יגרום לחרדים לשבור את הכלים, אלא לשתף פעולה ולהביא חוק היסטורי שיגדיל משמעותית את גיוס החרדים בצה"ל, במספרים גדולים וחסרי תקדים. רוח הדברים היא אותה הרוח הנושבת בימים אלה בחדר ועדת החוץ והביטחון בראשות בועז ביסמוט. מספרי הגיוס שהוסכמו מספיק דרמטיים. אין צורך בסנקציות חריפות שיוציאו את הרוח מהמפרשים של כולם ורק יגרמו לרבנים לטפס גבוה עוד יותר על העץ, אומרים בסביבתו.
כבר בתחילת הדרך, בשבועות הראשונים שאחרי הטבח, כשהמערכה הצבאית עוד הייתה בחיתוליה, אמר נתניהו ליועציו את הדברים הבאים: בתקופה הקרובה נהיה תחת מתקפה מכל הכיוונים ועל כל החלטה שנקבל. גם מימין וגם משמאל. לכן אני מוסר לכם את קריאת הכיוון הבאה: רק התוצאה הסופית משנה. כל המתקפות בדרך - חסרות חשיבות לחלוטין. בסוף-בסוף, ניבחן על דבר אחר ויחיד - אם הבאנו את התוצאה שהבטחנו או שכשלנו. ייקח כמה זמן שייקח. יהיו המהמורות אשר יהיו.
התוצאה הסופית בעיני נתניהו היא לא רק ניצחון על חמאס, והוא בהחלט רואה בהסכם הנוכחי ניצחון כזה, אלא גם בדברים נוספים שנועדו להשלים את תמונת הניצחון: הסכם שלום עם מדינה או שתיים; תחילת שיקום הכלכלה וחזרת החברה והמשק לשגרה; מהלכים נוספים בתחום הרפורמה המשפטית; ובשלב מסוים, עוד לפני שהממשלה תהפוך לממשלת מעבר, או שהכנסת תאשר את פיזורה בקריאה טרומית (מה שיאפשר ליועמ"שית להכריז על הממשלה כממשלת מעבר) - להעביר חוק ועדת חקירה לאירועי שבעה באוקטובר, כך שהממשלה הבאה שתקום, תהא אשר תהא, לא תוכל להקים ועדת חקירה ממלכתית או אחרת.
בעוד נתניהו מעביר לשורותיו שחקנים מתוכם, לא מצליחים ראשי שש מפלגות(!) להעביר ולו חייל אחד מהקואליציה לשורותיהם... שלא לדבר על מפלגות שלמות, שחלקן לא תמימות דעים בנוגע למהלכי הממשלה שבה הן חברות. במקום לכונן בריתות, להתחייב התחייבויות ולפורר הסכמים קואליציוניים, פועלים ראשי האופוזיציה להעמיק את השסע בינם לבין אלה שמחזיקים את המפתחות ליציבות הממשלה. מילא שהם מכריזים שלא יישבו עם נתניהו, אבל מה ההיגיון בהכרזה שלא יישבו גם עם החרדים, גם עם בן גביר וגם עם סמוטריץ'? מה בדיוק התבטאויות אלה אמורות לקדם, אם לא ציפוף שורות בתוך הממשלה שאותה הם מנסים לפורר.
עם זאת, הפגישות התכופות, הניסיון לתאם עמדות והדעות הזהות שהשמיעו כל ראשי המפלגות, בעיקר סביב סיום המלחמה ועסקת חטופים, הביאו לכך שכמעט אין שום הבדל בין מפלגות האופוזיציה, למעט ההבדל הפרסונלי, כשכולן מציעות קו דומה, מצע כמעט אחיד, וקווי יסוד לממשלה הבאה שכבר כותבים את עצמם אוטומטית. הסיבה היחידה שאותה דעה - בנושא המלחמה, עסקה, חרדים וגיוס, הרפורמה המשפטית וכל נושא שנמצא על סדר יומה של הציבוריות הישראלית - נחלקת לשש מפלגות שונות היא אגו טריפ שלא נגמר. בנט תובע את הבכורה גם מפני שכבר היה שם וגם כי הוא מוביל בסקרים. כל השאר טוענים הפוך: כיוון שהם אלה שנתנו לו בפעם שעברה, עכשיו הוא זה שצריך לתת להם. בינתיים מכל הפגישות והתיאומים יצאה מסקנה אופרטיבית אחת: האופוזיציה לא תאפשר במושב הקרוב קיזוזים. וואו, איזו תוכנית גאונית. זה בטוח יפיל את הממשלה.
במחסן אוצרות לא מבוטלים: כסף רב שהוחרם, סמים, אפילו מטילי זהב. אבל את החוליה עניינו רק הטלפונים, שבאורח פלא הגיעו למחסן ללא גיבוי וללא שמישהו רוקן את תוכנם. הם אפילו לא התעניינו במה שיש בארגז ליד. אולי גם שם יש דברים מעניינים ושווי ערך. לא, רק ארגז הטלפונים היה היעד הברור של הפעולה. באורח עוד יותר מפתיע, או שבעצם ממש לא, לא נפתחה שום חקירה פנימית בארגון. מי לקח. למה לקח. לאן לקח. כלום.
זו כמובן רק ההתחלה. תחת הכותרת "שמירה על סדרי המשטר הדמוקרטי", שעליה מופקד השב"כ, היה מי שהיה סבור שמדובר בשמירה על סדרי המשטר הדמוקרטי מפני הממשלה; שהיא, הממשלה, אינה ביטוי לסדר דמוקרטי אלא בדיוק להפך - לאיום הכי גדול עליו. כתוצאה מכך, כל פעילות שמתנגדת לממשלה - כמו למשל סרבנות בצה"ל, הפגנות אלימות, הסתה - היא פעולה מבורכת שמחזירה את הסדר על כנו. לדידו של השב"כ כפי שהוא היום, טייס סרבן המעודד וחותם על סרבנות מאורגנת וממוסדת, בטענה שלדעתו הממשלה המכהנת אינה לגיטימית, אינו מסכן את סדרי המשטר הדמוקרטי, אלא פועל דווקא למען משטר דמוקרטי.
וזה כמובן נוסף על הסלחנות היתרה שנוהג השב"כ הנוכחי בנושאי ההסתה, כשקריאות לרצוח את ראש הממשלה, בני משפחתו ומנהיגים נוספים בממשלה, מעולם לא היו בוטות יותר, ברורות יותר ומסוכנות יותר. מה שהיה לפני רצח רבין זה משחק ילדים לעומת מה שמתחולל עכשיו בחוצות. ברשתות. ועל קירות ותחנות. גם כשהדברים מגיעים לכדי מעשה, כמו יריות נורים על מעון ראש הממשלה, אישה שמתעניינת איך משיגים טיל כתף כדי לירות על שיירת ראש הממשלה - השב"כ גורר רגליים ופועל בעצלתיים.
כשכך מתנהל השב"כ, לא בכדי האשימו שרים בכירים, חברי קבינט, שהסיבה שהיו עד כה כל כך מעט שחרורי חטופים בפעולות צבאיות נבעה ממדיניות מכוונת. השב"כ לא היה בעזה גם הרבה אחרי שהמלחמה החלה. הוא כמעט שלא הביא מידע קריטי על החטופים, ובטח שלא המלצות להביא לשחרורם בכוח. זה היה השב"כ שחתר להסכמים, כניעות, משא ומתן עם מחבלים. יש סיכוי טוב, הם אומרים, שמהיום יהיה לנו שב"כ אחר.
התרעות פיקוד העורף