אני מצטרפת לאושרן של משפחות החטופים המרהיבות, שהציגו מפגן הרואי של מלחמה אישית, שסחפה איתן, ובצדק, מדינה שלמה. הייתי משלמת הון ביחד איתן ועם כל עם ישראל כדי להזיז במהירות את מחוגי השעון קדימה, כדי לשדר כבר את התמונות ההיסטוריות של אחינו השבים מהשבי. אני מייחלת לשיקומם המהיר כאן בישראל.
אלא שכמעט כמו כל דבר בחיים, אין טוב בלי רע. והרע הוא פה, אף שיש מי שמתעקשים להתעלם ממנו כלא היה, לטשטש אותו, או פשוט לעצום עיניים. הוא עמוק, מורכב, וגם מסוכן. כי עם כל השמחה וההתרגשות המובנות, המלחמה לא הסתיימה. היא לא תסתיים לעולם. זו רק יריית הפתיחה. עם כל הכבוד לטראמפ והשליחים שבאו לסגור ביזנס, זאת מלחמה גדולה יותר אפילו מהם. זו מלחמת דת. מהצד האחד - האסלאם הקיצוני, מהצד השני - שאר העולם. 7 באוקטובר שלנו היה רק הפרומו. הקרבות המדממים בפתח. כאן ובעולם כולו.
בתוך צהלות השמחה המובנות, מוחבאת כרגע העובדה שארגון טרור שמבקש לרצוח את כולנו - גברינו, נשותינו, זקנינו, תינוקותינו - השיג את אחת ממטרות־העל שלו: ריקון בתי הכלא הישראליים ממחבלים מרצחים. אלה שישתחררו עכשיו בעסקאות כבר רוקמים במוחם האפל את 7 באוקטובר הבא - כפי שיחיא סנוואר, הטרוריסט הפסיכופת, תכנן את הטבח כשהשתחרר בעסקת שליט. שיכורים מ־7 באוקטובר, תהיה למשתחררים הטריים מוטיבציה גדולה יותר. העסקה הזאת היא בשבילם פרס. הפשע הנתעב השתלם. שיטת הרצח והחטיפות הוכיחה את עצמה.
אז המלחמה בעזה - כפי שדרשו הסטיקרים, שהסתכלו בעין חד־ממדית ומתעלמת מהמצב - תסתיים. לפחות בינתיים. אבל עם כל הכבוד לאמרות נבובות, שהן כבת יענה הטומנת את ראשה בחול, רק התחלנו להילחם על שלנו. עלינו לפקוח עשרות עיניים, כדי שהמחבלים שמסמנים עכשיו וי של ניצחון וחוזרים אל המאורות שלהם בעזה, והשד יודע לאן עוד, לא יעשו קאמבק רצחני מתועב ויחטפו בתי ספר שלמים עם הילדים שלנו כדי לשחרר בעסקאות הבאות את חבריהם שנותרו בכלא.
בתוך השמחה וההתרגשות, שימלאו את כולנו השבוע, צריך לזכור: 7 באוקטובר הבא כבר מתוכנן. הילדים שלנו, או הנכדים שלנו, תלוי במהירות ההתאוששות של חמאס ומרצחים אחרים, יצטרכו לעמוד מול מתקפת פתע רצחנית שבוא תבוא. הלוואי שביום הפקודה הזה תהיה לנו מנהיגות חזקה עם צבא מצוין, מודיעין שיתריע בזמן, וקו הגנה יציב שלא יקרוס ברגע האמת.
אני אדמע השבוע מהתרגשות כשהחטופים יחצו את קו הגבול וישובו הביתה. אבכה מאושר עם המשפחות. אבל בלילות לא אירדם בימים ובעשרות השנים שיבואו. איך אפשר לישון כשהרוצחים של ילדינו כבר מצחצחים מחדש חרבות?
הצרחות בקפלן יימשכו, לצד החגיגות וההתרגשות שיכבשו אותנו בשבוע הקרוב, יש גם פוליטיקה. דבר אחד ברור: השבוע ההיסטורי שבפתח מקדם את בחירות 2026. הכנסת לא תשלים את ימיה, הממשלה תתפרק עוד לפני, וכבר השבוע, לצד חזרת החטופים הצפויה, יתכנסו מאחורי הקלעים השחקנים הפוליטיים, חמושים ביועצים הכי חדים, כדי לקבל את ההחלטה בשאלות כמו מתי מתייצבים על קו הזינוק, ומי ייתן את האות שיפתח את ריצת האמוק לקלפי.
המשימה הראשונה היא פירוק הממשלה. כל בר־דעת פוליטי יודע: הראשון לעשות אקזיט יזכה במומנטום קריטי במרוץ הבחירות. כיוון שהיחידי בארץ שניתן לכנות "בר־דעת פוליטי" הוא בנימין נתניהו, ייתכן שבדרך כלשהי יקדים ראש הממשלה את מועד הבחירות, ויקבע את הנרטיב ושאר המרכיבים החשובים. עדיף הרי תמיד לנהל מלהיות מנוהל. נתניהו יציג את "תמונת הניצחון", יקבע אותה במוחם של "אזרחי ישראל", ואז עם החרב הזאת בחגורה, ייצא לקרב.
גם בצד השני לא פראיירים. הבחירות האלה, תיראו מופתעים, יהיו סביב השאלה "כן ביבי, לא ביבי". גם כשהחטופים כבר יהיו עמוק בתוך השיקום (אמן!), בקפלן עוד ימשיכו לצרוח נגד נתניהו. בני משפחות חטופים ששבו משבי חמאס שיתפו אותי בעבר כיצד מיד גויסו, לפעמים בעל כורחם, למאבק הפוליטי. במילים האלה. לכן, גם הפעם, אפילו כשיהיו כבר בבית, תמונות סבלם המתמשך של החטופים ימשיכו לשחק תפקיד בקמפיין נגד נתניהו בבחירות הקרובות.
החלק הכי מעניין כמובן הוא הצטרפותם של השחקנים החדשים והחדשים־ישנים. דווקא תמונת הניצחון הצפויה של חזרת החטופים (אמן!) עשויה לשמש זרז להכנסת/השבת הפרצופים האלה אל חיינו. אווירה של התחדשות, ריסטארט, העובדה שלא יצטרכו להתמודד עם מלחמה, עסקאות חטופים ועוד - תפתה גם את אלה שחשבו להישאר עוד סיבוב על הגדר עד שהעניינים יירגעו לקפוץ למים.
במדינה שבה כשאתה הולך לישון בצהריים משתנה מפת המזרח התיכון - גם בבחירות שקט לא יהיה. הכינו את העיניים שלכם לנצנץ מהתרגשות נוכח הבטחות מכל הצדדים לשקט, שגשוג כלכלי, ביטחון ואפילו שלום. השאלה היא רק מי יהיה משכנע יותר. רטוריקה, אהובתי, לבשי שמלת חג והתכונני לאחת ממערכות הבחירות המרתקות ביותר במדינת ישראל.
גם אנחנו הצטיידנו במדים. לא, הבנות עוד לא מתגייסות, אבל הגדולה עלתה לכיתה ד', ומיד נשבעה אמונים לצופים. התקשטנו באפור, כרכנו עניבה, מילאנו את הארנק הוורוד בשקלים לקניות משקה רדיואקטיבי בקיוסק בשבט, ופצחנו במחרוזת שירי נאצה נגד המתחרים, כלומר - כל מי שאינו צופים (ד"ש לשומר הצעיר).
יש משהו מרגש מעומק הלב בלהסתכל מהצד בגוזלית לובשת את המדים הראשונים שלה, שאותם עיטרה בדגל ישראל (גאווה!). תחושת השייכות לקבוצה, החברותא, ההתארגנות לכל פעולה בהתכוונות רבה. הבעיה עם אימוש, כלומר אני, היא המחשבה האיכותית של לנסות להבין מה בעצם עושים שם. מה לומדים, מה הערכים שמקבלים.
ובכן, לכל השאלות החכמות האלה יש תשובה קצרה, שאני מקבלת בסיום של כל פעולה: "אמא, היום רבנו!". ואני? אין מאושרת ממני. אני חיה ממריבות. מהן הרי לומדים הכי הרבה.
התרעות פיקוד העורף