השניים דנו בסוגיות אזוריות "בוערות" והושגו הבנות מהותיות בנוגע לסיום הלחימה ברצועת עזה והשבת החטופים הישראלים משבי חמאס. לפי ההערכות, נרשמה התקדמות גם בנוגע להסרת הסנקציות האמריקאיות על אספקת מטוסי F35 לטורקיה בעקבות רכישת מערכות ההגנה אוויריות רוסיות (S400), בתמורה לצמצום רכישת נפט וגז טבעי מרוסיה.
ארדואן הדגיש כי החרם האמריקאי "אינו עולה בקנה אחד" עם אופייה האסטרטגי של הברית בין אנקרה לוושינגטון, וכי לשותפות בין המדינות יש חשיבות מכרעת ליציבות האזורית. לצד זאת, הוא הביע תקווה כי הרחבת שיתופי הפעולה הכלכליים ושינוי המכסים ההדדיים יובילו להגדלת היקף הסחר הבילטרלי ל־100 מיליארד דולר בשנה. בראייה גיאו־אסטרטגית רחבה, כבר עתה מסתמן כי מהלך זה טומן בחובו הזדמנויות נרחבות לצד השלכות גיאופוליטיות, ביטחוניות וכלכליות, שיעצבו מחדש את מפת המזרח התיכון ומערך היחסים והבריתות באזור.
ההתקרבות בין ארה"ב לטורקיה עשויה להשפיע על מכלול ההסכמים הדו/הרב־ צדדיים בנושאי ביטחון, אנרגיה, טכנולוגיה וסחר, ולבסס את השפעתה של אנקרה כשחקן אזורי דומיננטי. זאת בעיקר נוכח מעורבותה הגוברת בשורה של סוגיות מרכזיות, כדוגמת המלחמה ברצועת עזה ותפקידה בקידום תוכנית טראמפ, העימות עם איראן ומאמצי השיקום בסוריה, הדינמיקה הביטחונית באזור הקווקז – במיוחד לאחר חתימת הסכם השלום בין אזרבייג'ן לארמניה – וכן הפעילות בים הכספי, בים השחור ובהקשר למלחמה באוקראינה וניסיונותיה להוות גורם מתווך מול רוסיה.
הידוק היחסים בין אנקרה לוושינגטון אף עשוי להקרין על יחסיהן עם מוסקבה ובייג'ינג, לחזק את עמוד התווך האירופי של נאט"ו ולשפר את יכולת ההרתעה של הברית הביטחונית, במיוחד נוכח התוקפנות הרוסית ברחבי אירופה. בתוך כך, אישורם הרשמי של שני הסכמי אנרגיה רחבי היקף – האחד לרכישת גז טבעי נוזלי (LNG) בהיקף של 43 מיליארד דולר למשך 20 שנה, והשני לשיתוף פעולה בתחום הגרעין האזרחי, הכולל הקמת כורים מודולריים – מבטיחים את האינטרסים האסטרטגיים של טורקיה.
הם מחזקים את ביטחונה האנרגטי תוך שמירה על גיוון מקורות האנרגיה שלה, וכן מפחיתים את תלותה ברוסיה, תוך ערעור תפקידה הדומיננטי במגזר האנרגיה הטורקי. על כך נוספות עסקאות שנחתמו לאחרונה בין חברות אמריקאיות, טורקיות וקטאריות בנוגע להקמת תשתיות קריטיות ותחנות כוח בסוריה, לצד חידוש אפשרי של יצוא הנפט מעיראק ומלוב - מהלכים המשקפים את התעצמות מעמדה האזורי.
זאת ועוד, התעצמותה הצבאית של טורקיה – המחזיקה כיום בצי הימי החזק ביותר במזה"ת ובצבא השני בגודלו בנאט"ו אחרי ארה"ב – לצד פיתוח, ייצור ויצוא טכנולוגיות מתקדמות של כטב"מים (כגון Bayraktar TB2) ורחפנים צבאיים (כגון Songar) - מבססים את מעמדה בחזית הביטחונית העולמית (טורקיה שולטת ב־65% משוק יצוא הכטב"מים העולמי). כל אלה מעניקים לה יתרונות אסטרטגיים שמחזקים את מדיניות החוץ האגרסיבית של הנשיא ארדואן במסגרת שאיפותיו להתרחב במזה"ת, במרכז אסיה, בבלקן ובצפון אפריקה.
התבוננות מקרוב אף מראה כי ההתקרבות לארה"ב, במקביל להגברת שיתופי הפעולה עם רוסיה וסין, מעניקה לאנקרה יכולת תמרון גמישה ויעילה בין גושי כוח אזוריים שונים. זאת תוך יצירת בריתות אסטרטגיות מגוונות כמו החזית האנטי־ישראלית והציר הטורקי־פקיסטני, שהוקמו לאחרונה כמשקל נגד לחזית המערבית האנטי־איראנית.
במקביל, עמדתה הקשוחה בסוגיות ביטחוניות וכלכליות מורכבות – סביב סוריה, קפריסין והקווקז – לצד הרחבת נוכחותה הצבאית במרחב הים האדום והמפרץ הפרסי, כולל הקמת בסיסים צבאיים באזורים אסטרטגיים כמו קטאר וסומליה, ופעילותה הגוברת בלוב - מעצימות את השפעתה הגיאופוליטית. יכולתו של נשיא טורקיה לפעול בו־זמנית בכמה חזיתות, להוביל מהלכים מדיניים פרגמטיים ולנקוט דיפלומטיה מתוחכמת ורב־פרצופית ממקמת את אנקרה כאחד הכוחות המרכזיים המשפיעים ביותר על הזירה המזרח־תיכונית, במיוחד נוכח היחלשות איראן ו"ציר ההתנגדות".
השפעתם המצרפית של כלל המהלכים הללו משנה את כללי המשחק, את מאזן הכוחות ואת ארכיטקטורת הביטחון באזור. היא מעצבת מחדש את מפת הבריתות והאינטרסים, משפיעה על מעמדה ודימויה הבינלאומי של טורקיה בעולם הערבי־מוסלמי, ומציבה לישראל אתגר אסטרטגי מורכב ורב־ממדי. זהו אתגר גיאו־אסטרטגי המחייב אותה לשדרג את אסטרטגיית ההרתעה ומערך הבריתות האזוריות שלה, לרבות הסכמי אברהם והסכמי השלום מול מצרים וירדן, במטרה להיערך למרחב איומים גדול יותר מצד טורקיה. כל זאת, במיוחד על רקע הצהרתה על ניתוק מלא של היחסים הכלכליים והמסחריים איתה וסגירת המרחב האווירי שלה בפני מטוסים ישראליים כבר בסוף חודש אוגוסט.
כל אלה צפויים להקרין על מאזן ההשפעה הכלכלית באזור, להרחיב את תפקידה של טורקיה ביוזמות אזוריות, בדגש על הסדרים פוליטיים בסוריה וברצועת עזה, ולמצב אותה כמרכז לוגיסטי־אנרגטי (Hub) גלובלי, שישמש חלופה פוטנציאלית למדינות המפרץ כדוגמת קטאר, סעודיה ואיחוד האמירויות. לא בכדי בעניין זה אמר שר החוץ הטורקי כי וושינגטון ואנקרה "על סף קפיצת מדרגה ביחסיהן, עם מומנטום גובר להרחבת ההשקעות וקשרי הסחר ביניהן".
פרט להצהרתו בנוגע להסרת המכסים שהטילה טורקיה על ארה"ב עוד ב־2018 בשווי של 1.6 מיליארד דולר, חשוב להבהיר כי ארה"ב היא המשקיעה והיצואנית השנייה בגודלה בטורקיה. ואכן, פרט לכך שהיקף הסחר הבילטרלי ביניהן הגיע ל־43 מיליארד דולר ב־2024 (המהווים גידול של 8.6% משנת 2023), וושינגטון הודיעה על הסרת הסנקציות האמריקאיות מ־21 קבוצות מוצרים טורקיות, כולל מכוניות ומשקאות אלכוהוליים, ואישרה את מכירתם של מטוסי F16 לטורקיה בשווי של 23 מיליארד דולר.
בראייה גיאופוליטית ישראלית, ניכר כי התקרבות טורקיה לארה"ב מציבה אילוצים חדשים העלולים להגביל את חופש הפעולה של ישראל בזירות רגישות כמו סוריה, ואף לעכב את תהליך הנורמליזציה בינה לבין מדינות ערב. טורקיה, הנהנית מגיבוי אמרקאי, עלולה לנצל את מעמדה החדש לקידום אינטרסים מנוגדים לאלה של ישראל – במיוחד בזירה הפלסטינית ובמאבק על משאבי הגז באגן הים התיכון, מה שעלול להחריף את המתיחות מול קפריסין ויוון (כפי שניכר כבר בימים אלה סביב פרויקט EastMed).
מנגד, ייתכן שאנקרה תאמץ גישה פרגמטית יותר כלפי ישראל, תצמצם את תמיכתה בגורמים עוינים כמו חמאס ואיראן, ותתאים את מדיניותה לקו האמריקאי, מה שעשוי לקדם שיתופי פעולה אזוריים חדשים. כך או אחרת אין ספק שטורקיה היא ה"זוכה" המרכזית. עם זאת, בין שירושלים תשכיל לנצל את ההזדמנות לשיתוף פעולה עם אנקרה ובין שתיערך לעימות עקיף, הבחירה האסטרטגית שלה תקבע במידה רבה את גורל היחסים ביניהן ואת עתיד המזה"ת כולו.
התרעות פיקוד העורף