וזה מצחיק, כי אם יש מילה שהעולם אוהב להשתמש בה בשנים האחרונות זו "באלאנס". כולם מדברים על Work-Life Balance, על מיינדפולנס, על מציאת הנקודה המדויקת שבה עבודה לא גומרת אותך, שבריאות מחזיקה אותך אנרגטי ופעיל, ושמדיטציה באמצע היום שומרת אותך שלֵו וממוקד.
אבל פה בישראל? איזון זה לא הצד החזק שלנו. קחו למשל את המלחמה בעזה. היא התחילה עם שתי מטרות ברורות – החזרת החטופים וחיסול חמאס. אבל כמו עם הכדורים של קרובת המשפחה, כל שבוע נוסף עוד "כדור": הצהרה פוליטית, יעד חדש, עוד פעולה שנועדה לתקן את תופעות הלוואי של הקודמות. מה שהתחיל כמבצע צבאי, המשיך בסחרור שלם של מטרות מתחלפות, עד שכבר לא ברור איפה נמצא הקו הסופי, גם אם בינתיים הושגה עסקת חטופים באדיבות טראמפ.
וכמו עם הכדורים, גם כאן יש תופעות לוואי. בידוד מדיני מעמיק; אנטישמיות בעולם שמזנקת לגבהים שלא הכרנו שנים; ויותר ויותר מדינות שמכירות במדינה פלסטינית. וכל זאת בזמן שאנחנו עסוקים בסיסמאות על התיישבות או סיפוח, כאילו אין מחיר בינלאומי שייגבה עבור זה.
ובמקום לעצור ולבדוק אם יש איזון רצוי או אופטימלי בין ביטחון לבין מעמדנו בעולם, בין פעולות צבאיות לבין דיפלומטיה – אנחנו ממשיכים לרוץ קדימה, כל פעם עם עוד כדור חדש, עוד צעד חד־צדדי וחד־ממדי, בלי לחשוב אם התרופה שאנחנו נותנים עכשיו לא תהרוג את החולה בהמשך.
ביבי כבר מדבר על להפוך את ישראל לאוטרקיה – בהתחלה אולי רק בנשק, אבל בעולם שבו האיזון אבד מזמן, מי יודע לאן זה יתגלגל. ובסוף, זאת הנקודה: מנהיגות אמיתית לא נבחנת ביכולת למשוך חזק לצד אחד, אלא ביכולת לעצור רגע, להסתכל על כל התמונה, ולהבין שהמטרה היא לא רק לנצח היום – אלא גם לא להפסיד את המחר.
למצוא את הדרך להשיג ביטחון בלי לאבד את האנושיות, לנהל מלחמה בלי לפרק את החברה מבפנים, להחזיר הרתעה בלי להתרסק מדינית. כי כמו ברפואה, גם במדיניות אפשר להגיע למצב שבו הניתוח מצליח, אבל החולה, במקרה הזה המדינה, לא שורד את תופעות הלוואי – ומת.
התרעות פיקוד העורף