הרי אם הרש"פ כה מושחתת ומסוכנת בעיניו של נתניהו – מדוע ממשלת ישראל ממשיכה להעניק לה שליטה אזרחית מלאה ביהודה ושומרון, וזאת מבלי שהרשות עברה אפילו רפורמה אחת? יתרה מכך, ישראל הרי מקיימת שיתוף פעולה ביטחוני הדוק עם הרש"פ, אז איך אפשר לתת לה סמכויות ביטחוניות לא מבוטלות ביו"ש – כולל אמצעי לחימה שממשלת נתניהו שבה ואישרה להעביר לידיה – אבל אי אפשר לתת לה סמכויות אזרחיות ברצועה?
רעיון הכנסת כוח בין־ערבי לשליטה אזרחית ושיטור ברצועה אינו רק חסר היגיון – הוא גם מסוכן. ברגע שצה"ל יצטרך לפעול נגד התארגנות טרור של חמאס, תעמוד בפניו משוכה חדשה: הצורך לפעול בסביבה שבה מוצבים כוחות צבאיים סעודיים או מצריים. האם מישהו באמת סבור שזה רעיון נבון להסתבך עם מדינות ערביות שאינן מעוניינות בהכרח בעימות עם חמאס, כאשר נדרש מבצע ביטחוני מהיר ומדויק? מול כוח בין־ערבי, שיעדיף להגיע ל"הבנות" עם חמאס, ישראל תהיה במצב של חיכוך מתמיד.
הרש"פ רואה בחמאס אויב מר, ולמרות כל המחלוקות והדם הרע בין ישראל לבינה, מתקיימת אחדות אינטרסים כאשר מדובר במלחמה נגד חמאס. הרי הרש"פ פועלת לחסל את קיני חמאס כשהם צצים בתחומה, וכאשר ישראל נכנסת לטפל בהתארגנות חמאסית מסוכנת, כוחות הרשות עומדים מנגד ומאפשרים לצה"ל לחסלם באין מפריע. יתר על כן, אף שישראל ניהלה מלחמה נרחבת ברצועה, הרש"פ מצליחה לשמור על שקט יחסי ביו"ש ופועלת לסכל פעילות צבאית נגד ישראל ואף הפגנות אזרחיות נרחבות.
אומנם לרש"פ יש גם חסרונות רבים. הרשות מתעקשת להמשיך לשלם כסף למשפחות מחבלים, חברי הרש"פ משבחים מחבלים, מערכת החינוך שלה מחנכת לשנאת ישראל, ומנהיגה אבו מאזן מתבטא לעיתים באופן שמרתיח את הדם. אבל בשורה התחתונה, הרש"פ תחת אבו מאזן נוקטת שיתוף פעולה ביטחוני הדוק עם ישראל – שת"פ שהציל אין־ספור ישראלים – ופוטרת אותנו מניהול חייהם של כ־3 מיליון פלסטינים ביו"ש.
נתניהו מבין כל זאת היטב. הרי הוא עצמו אמר בוועדת החוץ והביטחון, שבועות ספורים לפני טבח 7 באוקטובר, כי "אנחנו צריכים את הרשות הפלסטינית... היא עושה את העבודה בשבילנו".
אולם, אף שנתניהו מבין את התועלת הרבה שיש בשלטון הרש"פ, הוא ממשיך לדבוק בקונספציה של הבידול בין יו"ש לרצועה – אותה קונספציה שהוביל לצמיחת המפלצת החמאסית ולמחדל 7 באוקטובר. עכשיו, בשל אותו רצון להחליש את הרש"פ ולסכל כל תהליך מדיני מולה, הוא מקדם את בינאום הרצועה, דבר שבאופן ודאי יקשה על ישראל לפעול שם וגם יסבך אותנו עם מדיניות ערביות אחרות. נתניהו פועל באותה מדיניות אסונית שכבר עלתה לנו בדם כה רב, וגם הפעם נשלם עליה מחיר כבד.
ממשלות ישראל תמיד התנגדו לבינאום, ובצדק. ישראל מעולם לא רצתה שכוחות בינלאומיים "יגנו" עליה, משום שאין להם יכולת או רצון לעשות זאת ומשום שהם פוגעים בחופש הפעולה של צה"ל. ראו את יוניפי"ל כדוגמה. הרי חיזבאללה הגיע לשיא כוחו הצבאי בדרום לבנון תחת עיניהם העצומות לרווחה של חיילי יוניפי"ל.
לפיכך, כל מי שהאינטרסים הביטחוניים של ישראל עומדים בראש מעייניו ושלא רוצה שחמאס יוכל לחזור ולבנות את כוחו הצבאי, צריך להתנגד בתוקף לכניסת כוחות בין־ערביים לשלוט ברצועה, ובמקום זה לתמוך בשליטה אזרחית של הרש"פ תחת המטרייה הביטחונית של צה"ל.
עליבות האופוזיציה
כאשר דנים במדיניות של נתניהו, שבים ונתקלים בתופעה מטרידה. ראשי האופוזיציה, שאמורים להציג מדיניות אלטרנטיבית למדיניות הממשלה, לא עושים זאת, אף על פי שזה חלק מרכזי בתפקידם. או שראשי האופוזיציה ממלאים פיהם מים מול מדיניות נתניהו ומאפשרים לו לשלוט בשיח המדיני באופן בלעדי, או שהם מאמצים את מדיניותו הלכה למעשה.
כך למשל היה ביחס למדיניות "הכלת חמאס". מאז 7 באוקטובר, מנהיגי האופוזיציה מנסים לשכתב את ההיסטוריה ולהרחיק עצמם ממדיניות ה"דו־קיום" עם חמאס שנתניהו הוביל כל השנים, אבל בזמן אמת כל אחד ואחד מהם תמך בה (המחלוקות היו רק על ניואנסים). אותו הדבר קורה עכשיו, עם תמיכתו של נתניהו בהעברת השליטה האזרחית ברצועה לידי כוח בין־ערבי.
מנפתלי בנט ואביגדור ליברמן אין לי שום ציפייה בנושא, משום שהם אנשי ימין קיצוני והם חפצים לפרק את הרש"פ, להתנחל בלב אוכלוסייה פלסטינית, לספח את יו"ש ורצועת עזה למדינת ישראל ולשלוט ב־5 מיליון פלסטינים אפילו יותר מכפי שנתניהו רוצה. אבל איפה יאיר לפיד, בני גנץ ויאיר גולן? במקום לומר בקול צלול שבינאום הרצועה הוא טעות איומה ולהציע תוכנית מדינית שלפיה הרש"פ תשלוט אזרחית ברצועה תחת שליטה ביטחונית עליונה של ישראל – המודל שיש ביו"ש מאז מבצע חומת מגן – הם לא אומרים מילה (עד עתה רק גדי איזנקוט הביע עמדה נגד בינאום הסכסוך).
הסיבה לשתיקת מנהיגי האופוזיציה בנושא היא שהם מפחדים שלהציע את חזרת הרש"פ לרצועה יישמע "שמאלני" לאוזני הציבור. אז במקום להציג אלטרנטיבה מדינית ומנהיגותית, הם מעדיפים לתקוף את נתניהו באופן אישי ולהדהד מסרים של קיצוני הקפלניסטים. והקטע העצוב באמת הוא שההתמקדות ברק־לא־ביבי במקום בעניינים מדיניים הרי גורל, תכשיל אותם שוב בבחירות, כפי שהכשילה שוב ושוב בעבר.
וכך, מול הקונספציה האסונית שנתניהו שב ומקדם, שוב עומדת אופוזיציה פחדנית וחסרת עמוד שדרה, שלא מסוגלת אפילו לאתגר את הכישלון הצפוי מראש של קונספציה זו.
שמעו סיפור. בשבוע שעבר הקואליציה הייתה צריכה להעביר בקריאה שנייה ושלישית את הגדלת תקציב המדינה לשנת 2025 ב־30.8 מיליארד שקל, ואת הגדלת תקרת הגירעון ל־5.2% מהתוצר. חמישה מחברי סיעת יהדות התורה הצביעו נגד, השניים האחרים בחרו שלא להגיע להצבעה, וגם אבי מעוז הצביע נגד. כך שכל אופוזיציה נורמלית הייתה קופצת על ההזדמנות להפיל את הגדלת התקציב, אבל לא האופוזיציה של הכיסאות הריקים.
ארבעה חברי אופוזיציה - ובהם לפיד וגנץ - החליטו להתקזז עם חברי קואליציה, ושלושה חברי אופוזיציה נוספים, לרבות ליברמן, נעדרו מההצבעה בלי להתקזז, כך שהקואליציה הצליחה להעביר את הגדלת התקציב ברוב של 55 חברי כנסת מול 50. הקואליציה פשוט משחקת מול שער ריק.
למי שכבר הספיק לשכוח, כשנתניהו היה באופוזיציה, הוא היה מגיע ראשון לכנסת ועוזב אחרון, והצלחת האופוזיציה בראשותו לנצח את קואליציית השינוי בעוד ועוד הצבעות בכנסת הייתה גורם מרכזי בהחלטה של בנט ולפיד לפרק את הממשלה ולהקדים את הבחירות אחרי שנה אחת בלבד בשלטון. לעומת זאת, כשבוחנים את מחדלי האופוזיציה הנוכחית ואת התנהלות ראשיה, מתגנבת לראש המחשבה שהם לא באמת רוצים להפיל את ממשלת נתניהו.
התרעות פיקוד העורף