מעשייה של פעם מספרת על יהודי שנכנס למזנון בתחנת רכבת במזרח אירופה וביקש מהאישה מאחורי הדלפק: "תני לי בבקשה את הדג הזה". "זה לא דג", הסבירה המוכרת, "זה נקניק חזיר". היהודי הזעיף פנים. "אני שאלתי אותך בכלל מה זה?".
אל תגידו, "אבל אין מצב, הרשת זוכרת". הרשת זוכרת שנתניהו הצביע שלוש פעמים לפחות בעד ההתנתקות ופרש מממשלת אריאל שרון רק שבוע לפני חורבן גוש קטיף, אז מה? ביביסט אדוק יודע בוודאות כי נתניהו התנגד נחרצות להתנתקות, הצביע בעדה בשביל להציל את כלכלת ישראל, ואת ההתנתקות ביצעה מפלגת קדימה בראשות שרון. אז מה אם קדימה הוקמה בנובמבר 2005 וההתנתקות בוצעה באוגוסט של אותה שנה? אין מוקדם ומאוחר בתורה הביביסטית.
אם אפשר לשכתב את תולדות ההתנתקות ולמחוק שורות בספר דברי הימים של הפוליטיקה הישראלית, למה לא ניתן להציג את תוכנית טראמפ כמשאלת ליבו של נתניהו ואת שחרור החטופים כמטרתו מאז 7 באוקטובר? אה כן, ראש ממשלתנו גם התעקש מההתחלה על עסקה כוללת. ללא שלבים.
אדישות בואכה עוינות
כך או אחרת, מבחינה הלכתית היה על רון דרמר לצאת למצרים כבר בערב החג ולא לדחות את השיחות ביממה שלמה. פיקוח נפש דוחה שבת ויום טוב, כל דקה חשובה כשמדובר בחטופים שנמקים בגיהינום של חמאס, וגם הזמן אוזל משום שקיים חשש סביר כי לאחר שוועדת פרס נובל תקבל החלטה לכאן או לכאן, טראמפ עלול לאבד עניין.
דרמר דחה את הגעתו למצרים לא מסיבה הלכתית, אלא מסיבה פוליטית. מאז שהחליף דרמר את ראש המוסד בניהול המגעים לשחרור החטופים בפברואר השנה, המגעים הוכנסו לקיפאון עמוק. למעשה, לשם כך בדיוק הוא נכנס לתמונה. דרמר הוא השר לבלימת שחרור חטופים. אם נכח במקרה במעמד שבו נשאו שכנינו תפילה לשחרורם, יש להניח כי נשא בליבו בה בעת תפילה לכישלונה של תוכנית טראמפ. זאת מתוך הנחה כי מעשיו הפוליטיים וליבו שווים.
אפשר לטעון, והטענה כלל אינה מחוסרת היגיון, כי ניסיון להדביק לממשלה בכלל ולנתניהו בפרט אדישות כלפי סוגיית החטופים ואף התנגדות לשחרורם הוא תרגיל פוליטי לכל דבר ועניין. הרי אין ישראלי שאינו חפץ בשחרור חטופים, השאלה רק המחיר. ובכלל, לא נתניהו חטף אותם, אלא חמאס.
נתעלם לרגע מהאילוצים הקואליציוניים. הטענה הייתה עומדת אלמלא הפריכה אותה התנהלותם של ראש הממשלה, משפחתו, לשכתו, שרי ממשלתו, חברי סיעתו ושופרותיו. למה בעצם דונלד טראמפ ומנהיגי העולם מצאו זמן להיפגש עם שורדי השבי, וראש ממשלת ישראל נמנע מפגישות איתם, ואם כבר קיים פגישה או שתיים, הוא נראה כמי שכפאו שד?
למה ראש ממשלת ישראל כמעט לא מצא זמן במשך שנתיים להיפגש עם משפחות החטופים (עזבו את התמונה המבישה שבה שרה נתניהו מחבקת את עינב צנגאוקר חיבוק דוב)? מדוע לשכתו תדרכה נגד המשפחות? מדוע רעיית ראש הממשלה, שתפקידה בכל מדינה הוא לשדר רחמים ואמפתיה גם מבלי שתהיה בהכשרתה פסיכולוגית ילדים, מגלמת אצלנו אכזריות ואטימות – ונוזפת ברמטכ"ל על חמלה מיותרת כלפי החטופים?
העגל והפרה
תומכי הממשלה טענו לאורך כל הדרך כי הדרישות לקדם עסקה מצד המפגינים, הפוליטיקאים מהאופוזיציה ואפילו מצד משפחות החטופים – הן דרישות פוליטיות ותו לא, וכל תכליתן היא הפלת הממשלה.
טענה צינית ועם זאת כנה: הם באמת ובתמים חושבים ככה. זו לא רק ציניות – זה מה שנקרא בפסיכולוגיה השלכה עבריינית. גנב סבור כי אדם סביר חפץ ברכוש חברו. פדופיל מאמין כי כל אחד חולם על סקס עם ילדות קטנות. ומי שרואה בחיי אדם קלף פוליטי, מאמין שכולם משחקים באותו מגרש.
המתנגדים העקביים לעסקאות החטופים אינם מעלילים עלילות על יריביהם הפוליטיים: הם באמת ובתמים משוכנעים שאם הם מתנגדים לשחרור החטופים מחשש שהעסקאות עלולות להפיל את הממשלה, אך טבעי הוא שמתנגדי הממשלה רואים בחטופים קלף להפלתה. חייל שחור מכה חייל לבן. הכל משחקים.
רבים מתפללים ליציאתה לדרך של תוכנית טראמפ, ביניהם חובשי כיפות סרוגות, שחורות ושקופות. מיעוט חזק, קשוח וממוקד מטרה פוליטית מפלל ומתפלל לכישלונה, גם כשמנהיגיו משלמים לה מס שפתיים.
במשך שנה וחצי טענתי במסגרת טור זה כי נתניהו בולם ו/או מאט עסקאות חטופים בגלל איומיהם של בן גביר וסמוטריץ'. בין המגיבים לטור, כמו גם בין הפוליטיקאים שאיתם שוחחתי, היו שהעריכו כי הוא משתמש בשניים בתור תירוץ, וכי דחיית הקץ הולמת את מטרותיו הפוליטיות גם מבלי שיתחשב בשותפיו הרדיקליים. ייתכן שהם צדקו. ליתר דיוק, שתי הסברות נכונות, וקשה לקבוע בוודאות מה גובר – רצונם של שני העגלים לינוק או רצונה של הפרה להניק.
מסתמן כי עסקת החטופים שהושגה השבוע אכן עשויה להוביל לפירוק הממשלה. על אף בניית הנרטיב החלופי. על אף ההחרמה הצורמת של טקס הזיכרון הציבורי בפארק הירקון. על אף המאמצים לטשטש ולהשכיח את 7 באוקטובר (כפי שהבטיח נתן אשל). ואולי, בגלל כל אלה גם יחד.
התרעות פיקוד העורף