יצוין מיד שאף שההתנגדות לשחרור סיטונאי של מחבלים רוצחים היא עיקרון מקודש במקומותינו, אין לערער על זכותה של הממשלה לקבל, במקרים חריגים ביותר, החלטה המנוגדת לעיקרון זה, אם זו הדרך היחידה להציל חיי אזרחים רבים. האירוע החריג ב־7 באוקטובר מציב שחרור רוצחים, בדוחק רב אומנם, בתוך מתחם הסבירות.
מדובר במאות גברים, נשים, ילדים וקשישים שנחטפו באכזריות חסרת גבולות. חלקם נרצחו, חלקם נכלאו בתנאים בלתי אנושיים. במציאות הזו סביר שהשבתם תהיה כרוכה בתשלום מחיר שבכל מקרה אחר אסור לשלם. יש רגעים קשים שבהם ממשלה דמוקרטית רשאית למצות כל דרך להצלת אזרחיה, גם כשמדובר בפגיעה בעקרונות מקודשים. הבעיה הייתה רק ההתייחסות לשחרור הרוצחים כאל דבר מובן מאליו, כמו היה מחיר טבעי שנגזר משמיים ולא כזה שצריך לעשות הכל כדי להימנע ממנו.
באמת חבל שלא חשבו על הדיאלוג הזה קודם: לו רק האימאמים של עזה היו מסבירים לתושבי העוטף את יתרונות השלום, אולי היו משתכנעים... סעיף כוזב ומקומם המשקף סימטריה מדומה בין זאב לכבש, שהינו פועל יוצא של השלמתנו עם המשוואה המציבה חטופים אזרחים, ובהם נשים, ילדים, תינוקות וזקנים, על כף אחת של המאזניים, ומולם – רוצחים שהורשעו בפיגועים אכזריים. לכן, חרף ההכרה בחיוניות העסקה, נדרש מאיתנו חשבון נפש צופה פני עתיד, כדי לוודא שהחריג לא יתקבע שוב כנורמה. אחרת, אנו מולידים במו ידינו את החטיפה הבאה.
דווקא ההבנה שהפעם נכנענו לאילוץ מטילה עלינו חובה לייצר חומות ברזל משפטיות, שלא יותירו לנו פתח לקבל בעתיד את מה שנכפה עלינו הפעם הר כגיגית. כי נרמול עיוות מוסרי איננו רק בעיה פילוסופית. הוא גורם נזק מתמשך לביטחון הלאומי, בכך שהוא מייצר תמריץ לחטיפות נוספות.
העמדת שני המצבים הללו כ"שווי ערך" במו"מ, פירושה מחיקת ההבדל בין צד שומר חוק לבין צד מפר חוק באופן שיטתי. יתרה מזאת, כל עסקה שבה משוחררים רוצחים לשם השגת שחרור חטופים, פוגעת באמון הציבור במערכת המשפט, מעקרת את פסקי הדין שניתנו נגד הרוצחים וממסמסת את ההרתעה. המסר שמתקבל הוא כי הדין הפלילי הישראלי הוא זמני ותלוי לחץ – לא זו בלבד שעונש המוות אינו קיים בישראל, אלא שגם מאסר עולם אינו באמת מאסר עולם.
בכל פעם ניתנו נימוקים מעשיים – "אין ברירה", "חיי אדם קודמים", "החברה הישראלית לא יכולה לשאת את זה". אבל המציאות הוכיחה שוב ושוב שהעסקה הבאה היא תולדה ישירה של הקודמת. חמאס וחיזבאללה למדו את דפוס התגובה הישראלי, ומבחינתם מדובר בנוסחה מוכחת: רוצחים משתחררים, דעת הקהל הישראלית נשברת, והחטיפה הבאה הופכת למנוף יעיל עוד יותר. אחת ממעלות התרבות המערבית בכלל, והמסורת היהודית בפרט, היא ההבחנה המוסרית בין צדיק לרשע, בין חטא לעונש. כאשר חברה מקבלת ללא עוררין את המשוואה של חטופים ורוצחים – היא מוחקת את ההבחנה הזו.
זהו תהליך עמוק של עיוות תרבותי: הדור הצעיר לומד שייתכן מצב שבו רצח ילדים והחזקת שבויים אזרחיים הם "אופציית מו"מ לגיטימית". כך הופך הטרור ממעשה מתועב למעשה "מובן", כזה שאפשר לדבר עליו בשפה של עלות־תועלת. הנורמליזציה הזו משפיעה על חוסן לאומי. היא מחדירה לתודעה תחושת חוסר אונים מוסרי: כאילו אין עוד דרך אחרת. במקום להגדיר קו אדום ברור, החברה מגדירה כל פעם מחדש את גבולותיה, בהתאם לעוצמת הסחיטה. וכך היא מאבדתה את היכולת להגדיר צדק לאומי.
ארה"ב, בריטניה, ואפילו מדינות אירופיות ליברליות, נצמדות לעיקרון ברור: הן אינן מנהלות מו"מ עם טרוריסטים. היגיון הגישה הזו איננו אכזריות – אלא הבנה שכל הסכמה עם טרוריסט מחזקת את הטרור ומעמידה אזרחים נוספים בסכנה. כאשר בריטניה התמודדה עם ה־IRA, היא לא הסכימה לעסקאות חילופי שבויים – היא ניהלה מו"מ פוליטי רק לאחר הפסקת הטרור. העמדה הזו לא חסכה את הכאב והצער, אך היא שמרה על עמוד השדרה המוסרי של המדינה.
מי שנותן לגיטימציה למשוואת רוצחים מול תינוקות, משתף פעולה – גם אם מתוך הטהורות שבכוונות – עם מחריבי תשתית הדבקות בצדק שבבסיס הדמוקרטיה. אבל, כאמור, בעסקה לשחרור החטופים הממשלה ויתרה על עקרונותיה המוסריים בצדק. היא נאלצה, בלב כבד, לפעול נוכח מצב שאין לו אח ורע – חובה אנושית להציל חיים שהועמדו בסכנה בנסיבות המטילות על המדינה אחריות חריגה. אך דווקא משום כך, יש להבהיר – לחמאס, לעולם ולנו עצמנו – שההסכמה הזו אינה ניתנת לשכפול. מעתה על ישראל להציב קו מוסרי וענייני ברור: לא עוד סחר בחיי אדם. לא עוד מיקוח בין רצח לחיים.
החזרת החטופים היא חובה קדושה, אך כך גם השבת עטרת הנורמליות המוסרית ליושנה. עקרונות אלה עמדו ביסוד המלצותיה של ועדת שמגר, שקבעה לאחר עסקת ג'יבריל עקרונות קשיחים לטיפול בשחרור בני ערובה חטופים. עקרונות שיאיר לפיד הציע בזמנו לעגן בחקיקה מחייבת. עקרונות שנרמסו ברגל גסה בעסקת שליט המופקרת.
יש מי שסבור שלו חקיקה ברוח המלצות ועדת שמגר הייתה מתקבלת והיה ברור לכל ששחרור מחבלים המוני לא יכול להיות חלק מעסקת שחרור בני ערובה, חטיפת בני הערובה לא הייתה באה לעולם, ואולי אפילו כל המתקפה ב־7 באוקטובר. במקרה כזה האופק היחידי שהיה נותר לשחרור האסירים הפלסטינים הוא הסכם שלום אזורי, שבהקשר אליו וכחלק ממנו - שחרור מי שראו בטרור מרכיב במאבק פוליטי הוא דרישה שאין מניעה לדון בה, כחלק מהסכם שלום.
התרעות פיקוד העורף