הישראלים מודאגים. במיוחד היהודים. מה שמזכיר כמובן את הבדיחה החבוטה על המברק שמבשר: "התחילו לדאוג, פרטים בהמשך". אלא שבמקרה שלנו, לא בטוח שהבדיחה לא תקפה: הפרטים ידועים. כולנו יודעים למה הישראלים מודאגים. מאותן הסיבות שבגללן היו מודאגים בדיוק לפני שנה.
חלפו שנתיים מאז שישראל נאלצה לצאת למלחמה בעקבות מתקפה אכזרית על אזרחיה וחייליה. במבט היסטורי, שנתיים של מלחמה הן לא זמן ארוך במיוחד. המלחמה בין רוסיה לאוקראינה ארוכה יותר. מלחמת וייטנאם הייתה ארוכה יותר. שתי מלחמות העולם ארכו יותר. מלחמת שבע השנים, מלחמת 30 השנה, מלחמת מאה השנים – כולן ארכו יותר ממלחמה של שנתיים. אבל בישראל, מלחמה שנמשכת שנתיים ארוכה לפחות בשני מובנים. ראשית – היא ארוכה מכל קודמותיה. שנית – היא סטייה ברורה מהאסטרטגיה הלאומית של ישראל, החותרת למלחמות קצרות ומכריעות.
ומעל כל התחושות האלה מרחף הרגש העמום של "דאגה". סקר JPPI של חודש אוקטובר מלמד על כך, וגם סקר של גאלופ, שבו השאלה נוסחה אחרת אך התוצאה דומה: שליש מהישראלים אמרו לגאלופ ש"אתמול" היו "מודאגים" (33%). אם כי ראוי לדקדק ולומר שסקר גאלופ מזהה ירידה ברמת הדאגה, המתח, העצב והכעס שלנו. לפני שנה, 28% מהישראלים אמרו שחשו "עצב" משמעותי במהלך יום האתמול. השנה ירד שיעורם של העצובים ל־18%. שיעור המודאגים, במדד הספציפי של גאלופ, ירד מ־43% ל־33%. משמע, הרגשות אותם רגשות. אבל הזמן עושה את שלו. עוצמת הרגשות ביומיום נשחקת.
"התחילו לדאוג, פרטים בהמשך". אל חשש – הם יגיעו.
כן, אבל
האפשרות הפחות מחמיאה היא שטראמפ פשוט לא הבין שחמאס אמר ״לא״. הוא אמר ״כן״ לחלק מן הסעיפים, ו״לא״ לסעיפים החשובים במבט לעתיד – כולל ״לא״ לנושא הקריטי של פירוק מנשק.
אפשרות שנייה – טראמפ רצה להתקדם בכל מחיר, בלי קשר לפרטים, מתוך דחף בוער וגלוי לזכות בפרס נובל לשלום. זו האפשרות המדאיגה ביותר מבחינת ישראל. עדיין מדאיגה, כי היא תבוא לידי ביטוי גם בשלבים הבאים של המו"מ.
אפשרות שלישית – טראמפ רצה לשמור על מומנטום בדרך לפיוס. במו"מ מדיני הפרטים חשובים, אבל גם למומנטום יש משקל גדול. הנשיא ג'ימי קרטר וצוותו הבינו זאת, כשדחקו בישראל ובמצרים להתגבר על חילוקי הדעות ולחתום על הסכם השלום בסוף שנות ה־70. שני הצדדים לא היו לגמרי מרוצים – אבל מומנטום השלום היה כלי חשוב ויעיל שקרטר השתמש בו בתבונה. ייתכן שטראמפ ניסה ועוד מנסה להשתמש באותו כלי, בניסיון לשכנע שני עמים מותשים שזה הזמן להתפשר. או לפחות להרפות, עד הפעם הבאה.
בינתיים – זה ברור – המומנטום עובד. טראמפ מצליח. אבל ראוי לזכור שהסכם סופי עוד אין. יש הסכמה על עסקת חטופים, אין הסכמה מלאה על סעיפי ההסכם שיאפשר לנהל את עזה המתחדשת.
איש בהנהגת ישראל איננו רוצה להודות בכך שמה שהושג ועוד יושג במו"מ הוא פשרה. ההנהגה רוצה להציג את ההסכם כהישג בסדר גודל משיחי. טראמפ מסייע בזה. אצלו כל יום הוא היום הכי מוצלח בהיסטוריה. שזה אומר בפועל: קצת יותר מוצלח מאתמול (שהרי גם אתמול היה בתורו הכי מוצלח בהיסטוריה). אצלו, ההיסטוריה מתחילה ונגמרת במה שעושה אדם אחד – הוא עצמו. שאר ההיסטוריה - הערות שוליים.
טראמפ חירש לצרימות שהוא מייצר. חירש לשפה. חירש לתרבות. הוא כלי משונה כנושא בשורת הגאולה. אבל אחרי שנתיים של מלחמה, לא ראוי להיות בררנים. שיהיה טראמפ. למה לא טראמפ?
חירשות היא כלי שגם בו אפשר להשתמש. מה שמחזיר אותנו לחירשות של הנשיא ל״לא״ של חמאס. לדבקות ב״מומנטום״ – לאפשרות שמומנטום חיובי עשוי להביא לסיום המלחמה. הנה תסריט אפשרי: תחילה עוסקים הצדדים ב״כן״. ישראל אמרה כן לעסקת חטופים, חמאס אמר כן לעסקת חטופים – ועכשיו תתבצע העסקה. ודאי שהישראלים ישמחו כשהחטופים ישובו. ודאי שחמאס יזקוף לזכותו הישג, כשמאות אסירים פלסטינים, כולל רוצחים אכזריים, ישתחררו.
ואם רוצים להיאחז בתקוות המומנטום, צריך להניח ששחרור החטופים יהפוך את הצעד הבא לפחות מורכב. מדוע? משתי סיבות שנראות סותרות, אך למעשה משלימות זו את זו.
מן הצד השני, שחרור החטופים גם משחרר את ידי ישראל מהכבלים שהגבילו עד כה את פעולתה. כל עוד יש חטופים, ישראל זהירה יותר – כדי לא לפגוע בהם או להפחיד יתר על המידה את שומריהם. עזה ללא חטופים היא מטרה צבאית נוחה הרבה יותר. צה״ל יוכל לפעול ללא מגבלות באופן שלא היה אפשרי מאז תחילת המלחמה.
כלומר - מצד אחד ישראל מאבדת נימוק להמשך הלחימה, אך מצד שני היא זוכה ביתרון אופרטיבי משמעותי להמשך הלחימה. שני הדברים הסותרים הללו מועילים לטראמפ, שמגביר את הלחץ על כל הצדדים להתקדם מעבר לעסקת החטופים, לעבר הסדר עתידי על השליטה בעזה.
לאחר העסקה טראמפ יוכל לומר לישראל: קיבלתם את התנאי המוקדם שהצבתם – החטופים חזרו. כעת איש לא יגלה אמפתיה לישראל אם תסרב לסיים את המלחמה.
לאחר העסקה טראמפ יוכל לומר לחמאס: ראיתם מה ישראל יכולה לעשות כשהיא מוגבלת מחשש לחיי החטופים – האם תרצו לראות מה היא יכולה לעשות כשהיא משוחררת מן החשש הזה?
לאחר עסקת חטופים הכל משתנה. לאחר עסקת חטופים קשה מאוד לראות את המלחמה נמשכת.
רחוק מדי
סדרה של סקרים חדשים מאפשרת לעיין באופן מסודר בדעת הקהל בישראל, בקרב הפלסטינים ובארה"ב. אלה סקרים של מוסדות מוכרים, של הסוקרים הטובים והמהימנים ביותר בשטח. אחד של עמדות בישראל ובשטחים – של גאלופ, אחד של עמדות האמריקאים – של פיו. ועוד סקר של יהודים בארה"ב, שנערך על ידי העיתון ה"וושינגטון פוסט". כמה כותרות מתוך הסקרים האלה פורסמו גם בישראל. אבל נכון להביט גם בפרטיהם, במקביל, כדי לנסות לשרטט תמונה מלאה. היא כוללת, בין השאר, את התובנות הבאות.
ומצד שני – הם חושבים שישראל מגזימה. הם מודאגים ממצב של רעב בעזה (כלומר, לא שוכנעו שאין רעב). הם מודאגים מהרג אזרחים בעזה (כלומר, לא שוכנעו שישראל זהירה כנדרש). לשליש מהם אין עמדה על האופן שבו ישראל פועלת. גם לזה צריך לשים לב. שליש מהם לא מספיק מעודכנים או מבינים כדי להביע עמדה. אבל מקרב מי שיש להם עמדה, הרוב, כשני שלישים, סבורים שישראל הולכת "רחוק מדי". ומקרב היהודים באמריקה, 61% מניחים שישראל ביצעה פשעי מלחמה בעזה. 39% מסכימים שישראל ביצעה מעשים שמגיעים לכדי רצח עם. מדד קול העם היהודי של JPPI, שגם הוא בוחן את עמדות היהודים בארה"ב, מצא שכמחציתם סבורים שישראל "הולכת רחוק מדי".
והנה השוואה חשובה. האם ראוי שארה"ב תשלח עוד סיוע צבאי לישראל? מקרב כלל האמריקאים יש רוב למתנגדים – 60%. מקרב היהודים האמריקאים יש רוב שתומכים – 59%. ובמילים פשוטות: ייתכן שהייתם רוצים שיהודי ארה"ב יתמכו בישראל יותר מכפי שהם תומכים בה – או יאשימו אותה בהתמשכות המלחמה פחות מכפי שהם מאשימים אותה (80% מאשימים גם אותה). אבל אל תניחו שיהודי ארה"ב לא תומכים בישראל. הם תומכים בה הרבה יותר לעומת סביבתם האמריקאית, ועוד יותר לעומת סביבתם הדמוקרטית־אמריקאית.
שימו לב שמקרב היהודים בארה"ב, שיש ביניהם יותר מפי שניים דמוקרטים לעומת רפובליקנים (ושליש עצמאים), קרוב למחצית (47%) אומרים שרמת התמיכה של הממשל בישראל "בערך נכונה". כלומר, הרבה מאוד יהודים שלא הצביעו לטראמפ, סבורים שבעניין הישראלי הוא בסדר. זו עמדה שאולי אינה מחמאה לנשיא, אבל היא מחמאה בהחלט כאשר משווים את מצבו למצבם של אחרים. כי נכון – לא כולם מרוצים מהנהגתו של טראמפ בהקשר למלחמה. אבל בהשוואה למה שאמריקאים, ישראלים ופלסטינים חושבים על ההנהגה של בנימין נתניהו, או של מחמוד עבאס – מצבו של טראמפ מצוין.
שימו לב: גם ל־41% מהאמריקאים הרפובליקנים יש דעה שלילית על ההנהגה הישראלית. זה אומר שהרוב הרפובליקני הרואה בנתניהו מנהיג ראוי הוא בקושי רוב – 55%. על הדמוקרטים חבל לדבר. ואשר ליהודים – 86% מהם סבורים שלנתניהו יש "אחריות רבה" להתמשכות המלחמה. זה לא מפתיע בהתחשב בכך שרוב הישראלים (ורוב קטן מהיהודים) סבורים שהמלחמה התארכה לשנתיים, בין השאר, בגלל "אינטרס פוליטי" של הקואליציה.
זה יכול להקשות על הממשל האמריקאי לספק לישראל את התמיכה הנחוצה לה. לכן, כאשר טראמפ אומר שישראל איבדה תמיכה, ושהוא, טראמפ, מתכוון להחזיר לה את התמיכה, הוא למעשה אומר לה: "אם לכם לא תהיה תמיכה, גם לי יהיה קשה יותר לתמוך בכם". בעניין הזה הנתונים די ברורים: ישראל איבדה את התמיכה. האמריקאים סבורים שהגיעה העת להפסיק את המלחמה, ושמי שכרגע נושא בעיקר האחריות לסבל במלחמה הוא ישראל.
השאלה על הטווח הארוך כמובן חשובה יותר, וכמובן מורכבת יותר. מצד אחד – שיעור ניכר מקרב האמריקאים מוכן להאמין שישראל עושה דברים קשים מאוד. אמריקאים מוכנים להאמין שישראל מרעיבה אוכלוסייה אזרחית, הורגת בלי פרופורציה, מתנהגת בפראות. זה עשוי להעיד על סדק עמוק בזיהוי של ישראל עם כוחות חיוביים, מוסריים, דמוקרטיים, הומניים.
מצד שני – עוד יש אהדה לעם בישראל, וחלק משמעותי מהביקורת מכוון להנהגת ישראל. מה שמעלה את האפשרות שישראל תוכל לחזק מחדש את תדמיתה החיובית בתוך זמן קצר למדי אם תעשה דבר פשוט: תחליף את הנהגתה. ולא – זו לא המלצה להחליף את ההנהגה. יש שיקולים רבים בבחירת הנהגה, שתדמית ישראל היא רק אחד מהם. כך שכל אחד יעשה בעצמו את החשבון של "כדאי או לא כדאי" להחליף את ההנהגה. אבל את המציאות כדאי להכיר. היא מלמדת על כך שלפחות ככל שמדובר בתדמית, פנים חדשות ייתנו לישראל הזדמנות להציג את עצמה מחדש בדמות שהאמריקאים יחבבו קצת יותר.
השבוע השתמשנו במידע ובנתונים מאתר המדד, בסקרי המכון למדיניות העם היהודי, גאלופ, פיו, וושינגטון פוסט.
התרעות פיקוד העורף