אני אוהב ספורט. לפני ימים אחדים בהיתי בערוץ הספורט וגיליתי משחק NBA. נהדר. הנה הליגה הטובה בעולם מתחילה. פתאום, כותרת משנה: "משחק טרום עונה, אבו דאבי". ככה. שתי קבוצות NBA יורדות למפרץ הפרסי למשחק כדורסל.
שעה קלה אחר כך, בערוץ אחר, הופיעה פריז סן ז'רמן, הקבוצה המעוטרת של עונת הכדורגל היוצאת, והמממנת הראשית שלה היא לא אחרת מאשר קטאר. התמנון המפרצי בכל מקום.
האמת היא שאין זה דבר חדש, התופעה מוכרת, התרגלנו. אחרי המונדיאל ב־2022 בקטאר, לא מפתיע שהיא מועמדת לארח את המשחקים האולימפיים ב־2036, ואתם יודעים גם שלא ינדנדו להם שוב על פועלים זרים שנהרגו על הפיגומים של מתקני הספורט. קטאר כבר יודעת איך להשתיק ביקורת בתקשורת וברשתות החברתיות. היא שם, גם שם.
השבוע ציינו את "אוקטובר השחור". באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים, ובאוקטובר 2023 מלחמת חרבות ברזל. יש לנו זיכרונות רבים וקשים מאותה מתקפת פתע מצרית־סורית, שהסתיימה בניצחון גדול - אבל גם בטראומה גדולה. רק הטראומה של 2023 גברה עליה.
היבט אחד של אותה מלחמה נשכח, נדחק הצידה. איך הגיבו אליה יצרניות הנפט מהמפרץ הפרסי? ובכן, הן הענישו את העולם על תמיכתו בישראל, ובבת אחת העלו את מחירי הנפט. חבית נפט, שעלתה בזמנו 2 דולר, התייקרה עד ל־40 דולר.
העולם כמעט נחנק תחת הסנקציה המיידית הזאת, אירופה התקשתה לחמם בתים בחורף, בארה"ב הגבילו את מהירות הנסיעה, תעשיית הרכב העולמית כמעט קרסה, והחל מסע מיידי לאיתור מקורות אנרגיה אחרים כדי להתנתק מן התלות. העולם נחשף בפעם הראשונה לשימוש הגיאו־פוליטי של הנפט, והמהלך של המפרציות הצליח, ועוד איך.
הנפט הקפיץ את מדינות המפרץ קדימה. התלות המוחלטת בהן אומנם פחתה מאז במידה מרובה - נמצאו שדות חדשים, נמצאו שימושים חלופיים לנפט, כולל גז, ובהמשך אנרגיה חלופית. כל מיני פתרונות. אבל יצרניות הנפט, בדרכן, הוכיחו תבונה וראייה למרחוק.
הן הבינו כי "לא לעולם חוסן", וכי השליטה המוחלטת שלהן בשוק הזה תיחלש בעתיד, ולכן הן השקיעו את מאות מיליארדי הדולרים של רווחי הנפט והגז כדי למנף אותם לשינוי דרמטי במעמדן הבינלאומי.
נסיכויות קטנות, שאיש לא הכיר, שתרומתן לאנושות הייתה מזערית עד אפסית, שלא היו שותפות לתרבות העולמית, לטכנולוגיה, למוזיקה, לספרות - הסיקו מהר מאוד כי עליהן להגיע לעמדת השפעה בעולמות אלה, ולשם הן כיוונו את משאביהן.
הן קשרו אליהן את מדינות המערב בחוזים ארוכי טווח, שחייבו מדינות אלה להשקיע אצלן ולקדם אותן. הן רכשו נכסים יוקרתיים בבירות אירופה, ויצרו תלות בין כלכלת אותן ארצות לכלכלה שלהן.
כך שליטי אותן מדינות הכינו את עצמם בתבונה ל"יום שאחרי", בהנחה כי יימצאו מקורות אנרגיה חלופיים. לאחרונה הם פנו לעולם הבינה המלאכותית, "הסחורה החמה" ביותר בשוק. הם הבינו שיש כלכלה חדשה, המבוססת לא רק על נכסים מוחשיים, ורצו לשם.
כאשר קרן ההון שלך מנהלת נכסים בשווי של 500 עד 600 מיליארד דולר, מי לא יחפש את קרבתך? העולם המערבי, ולא רק הוא כמובן, צמא לכסף.
בארה"ב הקטארים ומדינות המפרץ היו יותר זהירים. לפני 40 שנה ויותר הם החלו במסע כיבושים בקמפוסים ובאוניברסיטאות, בדגש על המעולות והמובילות שבהן. הם העניקו להן תמיכות נדיבות כדי לפתח מרכזי לימוד על המזרח התיכון וכדי להפיץ את תפיסות העולם שלהם על המזרח התיכון, כולל ישראל.
במשך השנים הם הכשירו דורות של חוקרים ומימנו עשרות אלפי סטודנטים כדי לתמוך בתפיסת עולמם ובעמדותיהם ביחס לעולם ולישראל. בהשקעות אחרות הם קנו גישה למחוקקים ברמות שונות של הממשל והובילו שינוי תדמיתי עמוק בארה"ב. התוצאה: המפרציות נעשו מקובלות, שותפות, ידידות.
את ביקורו הראשון במזרח התיכון, כנשיא בקדנציה השנייה, עשה דונלד טראמפ בקטאר ובסעודיה. הקטארים העניקו לו במתנה מטוס בואינג בשווי 400 מיליון דולר, והנשיא קיבל אותו מבלי להניד עפעף. מערך משוכלל של לוביסטים והשקעות בסכומי עתק בכלכלה האמריקאית, שטראמפ מתגאה בהן, מלמדים כי ההתקרבות של החודשים האחרונים היא רק תחילתה של ידידות מופלאה בין המפרציות לבין ארה"ב.
הנה באה הרכבת
ישראל חייבת לעשות בדחיפות הערכת מצב לנוכח השינוי הדרמטי שמתחולל לנגד עיניה, הן ביחסיה עם מדינות המפרץ והן ביחס לארה"ב. הציר החדש הזה מאיים עלינו. נכון, ניסינו לעלות על רכבת ההשקעות הזו. הסכמי אברהם היו ניסיון מעניין, אבל זה בא מאוחר מדי ומעט מדי. מה גם שמערכת היחסים עם הפלסטינים מעיבה על כל ניסיון התקרבות למדינות האלה.
נכון, הסכמי אברהם היו צעד חשוב קדימה, אבל זה קרה כבר אחרי שהקטר הקטארי יצא לדרך. לאחרונה הודיעה איחוד האמירויות כי סיפוח ישראלי של שטחים ביהודה ושומרון הוא חציית קו אדום, כלומר הקפאת ההסכמים.
בארה"ב נשקפת סכנה למעמדנו המיוחד תחת הגל הזה. נכון, יש לנו עדיין הרבה מה להציע. העוצמה הצבאית שלנו, המודיעין המעולה, הטכנולוגיה, היזמות והדמיון שלנו הם עדיין סחורה חמה ומבוקשת. גם החפיפה בין ערכינו לבין ערכי היסוד של הדמוקרטיה האמריקאית היא נכס חשוב, אבל יהיה קשה להתמודד בעתיד עם ערימות הממון שהמפרציות מציעות לאמריקה.
המשוואה הערבית־אמריקאית החדשה מאיימת על "הקשרים המיוחדים" בין ישראל לארה"ב. הקשרים הללו מעוגנים בחקיקה האמריקאית ומבטיחים את העליונות הצבאית של ישראל על פני אויביה.
אתם בוודאי שואלים איפה "הכסף היהודי". שאלה טובה. הרבה שנים חיינו בידיעה כי הקהילה היהודית בארה"ב תחלץ אותנו מכל צרה, הן בזכות המעמד המיוחד של היהודים בחברה ובפוליטיקה האמריקאית, שנשען גם על יכולות כלכליות, והן בזכות היכולת לסייע לישראל כספית בעת משבר. העידן הזה, נכון להיום, מוטל בספק.
הכסף של הקטארים ומדינות המפרץ האחרות מאפיל על הכסף היהודי, מה גם שהדור השני והשלישי של הקהילה היהודית שם פחות נדיבים. לבסוף, כפי שכל הסקרים מגלים לאחרונה, הקהילה היהודית בארה"ב מתרחקת והולכת מישראל, ודעתה על פעולותיה, במיוחד בעזה, היא שלילית מאוד. אלה נזקים לטווח ארוך.
ישראל מנסה אומנם להיאחז בטראמפ, ונכון לרגע זה הדברים נראים סבירים, אבל נשיאים באים והולכים, וכך גם מפלגות בממשל. בשנה הבאה צפויות בחירות לקונגרס, וב־2028 ייבחר נשיא חדש. אולי הוא יהיה דמוקרט
"פרויקט ארה"ב" צריך להיות המעשה הבא והחשוב על סדר יומה של הממשלה הנוכחית ושל זו שתבוא אחריה. אין לקחת עוד דבר כמובן מאליו, יש לבנות מחדש את היחסים עם הקהילה היהודית, יש לחזור וליצור קשרים עם המפלגה הדמוקרטית אשר חבריה נוטשים בימים אלה את איפא"ק, הלובי הפרו־ישראלי, ולבסוף יש להיערך למאמץ מיוחד בקרב הצעירים בארה"ב, שם זינקה ההתנגדות לישראל ולמדיניותה. את הרכבת הזו אסור לנו להחמיץ.
התרעות פיקוד העורף