כן, חלפו שנתיים, אבל האסון המתגלגל שקוראים לו "אבי האומה ולהקת הדגנרטים שסרים למרותו" עדיין מנהל את חיינו בכתריאליבקה שלנו. הודחו כאן שר ביטחון, רמטכ"ל, רשב"כ, אלופים בצה"ל, יו"ר ועדת החוץ והביטחון, אבל הדגנרציה שולטת.
ערימה של כלום ושום דבר מנהלת כאן את היומיום, ואף אחד לא קם. אפילו מבקר המדינ'ע קבע שהיא פגומה במהותה - וזה מבקר שנבחר בקפידה בידי אבי האומה - אבל גם הוא התקשה להתעלם מהמחדל האזרחי שפוקד אותנו בשנתיים האחרונות.
היישובים בעוטף עזה עוד לא עלו על המסלול שמבטיח חיים נורמליים, כי המִנהלות שהיו אמורות לטפל בהם חסרות כישורים ויכולת – ובכלל מונו כאתנן פוליטי. בצפון המצב עגום. בקריית שמונה 40% מהתושבים לא חזרו הביתה. במטולה רק 40% חזרו הביתה.
למשבר הזה יש המון סיבות, אבל העיקרית שבהן היא חוסר אמון מוחלט בין התושבים לגועליציית האפסים. הערימה הזו עסוקה בטיול השנתי לאומן, בחוק הגיוס, בסיפוח ביו"ש, בהקצאת מיליארדי שקלים לחניוקים ולהתיישבות, בטיולים חסרי מטרה לחו"ל, בהכנה לבחירות הבאות - אין להם זמן לנהל את המדינ'ע, כי הם נורא עסוקים.
בניגוד לרוב מוחלט של עמיתיי המאכערים, אני עוד בודק את ההבדל בין הצהרות אבי האומה לבין המציאות
גם באמריקע יש טיפשורת, ולפיה דונלד, הנכד של פרידריך הגרמני, ניהל, מנהל וינהל את המצב במזרח התיכון. אני משוכנע מעבר לכל ספק שנמאס לו מאבי האומה ותעלוליו, הוא לא סופר אותו יותר, הוא פשוט מורה לו מה לעשות ומתי, כולל זובורים כמו ההתנצלות בפני האמיר של קטאר, שהייתה מתוכננת ולא סתם גחמה.
באופן אישי חבל לי שאבי האומה מתנצל על פארש. הייתי מעדיף שכל הנהגת חמאס בדוחא הייתה מתפיידת בדרך לגיהינום, ואז לא הייתה לי שום בעיה שיתנצל. כי לשיטתי עדיפה סליחה בסוף, מאשר רשות בהתחלה.
אבל אבי האומה רכש מוניטין בהתנצלויות ששינו את חיינו כאן. הראשונה הייתה בפני אם האומה, כאשר רץ מפוחד לאולפני הערוץ הראשון כדי להתוודות קבל עם ורעייתו על רומן שניהל עם רות בר. את המחיר אנחנו משלמים עד היום ונמשיך לשלם עוד הרבה שנים
השנייה הייתה התנצלות למלך חוסיין, בעקבות ניסיון הסיכול של ח'אלד משעל ברבת עמון. המלך אפילו לא רצה לשמוע ממנו, ודרש שאריק שרון יגיע לעמאן עם האנטי־דוט. חוסיין כבר איננו, אבל משעל אחראי לרצח של הרבה יהודים מאז ששב לתחייה.
בהמשך הייתה ההתנצלות על ההתנתקות. אחר כך התנצלות בפני היועמ"ש אביחי מנדלבליט בפרשת הצוללות, עם האישור למכור צוללות למצרים. והייתה אחת גם בפני ג'ו ביידן, על ההתנהלות מול ברק אובמה ומולו כסגן נשיא. זה לא מנע מאבי האומה לפעול למען טראמפ בקמפיין האחרון. וכמובן הייתה התנצלות בפני טראמפ, אחרי שבירך את ביידן על ניצחונו על טראמפ. ועכשיו עם קטאר. דווקא על מדיניות מזוודות הכסף לחמאס, אבי האומה לא התנצל. אבל גם אם היה מתנצל, לא היינו מאמינים לו, כי בלתי אפשרי להאמין לו. והוא גם עדיין לא התנצל הפני קורבנות 7 באוקטובר.
לממן להם את הדולצ'ה ויטה
יש לו כישורים אחרים שבהם הוא מצטיין, חוץ וביטחון וחוק גיוס לחניוקים לא נכללים בכישורים האלה. חבל לי שהציונות הדתית לא תסכים לכלול את החניוקים במדינת יהודה שלהם. לומדי תורה יש מספיק בציונות הדתית, הם לא צריכים עריקים, אברכים ומתחזים לאברכים כדי לא להתגייס ולא לעבוד. הדאגה לרווחת החניוקים תמשיך להיות תיק על גבם של החילונים. אנחנו ניאלץ לממן את הדולצ'ה ויטה של ההנהגה שלהם לעוד המון שנים.
הכריזמה הציבורית של כ"ץ נעה על הגבול הדק שבין מלפפון בחומץ לפתט במהותו
אז אחרי ש"מינה את זמיר", כ"ץ עושה כל שביכולתו כדי לשבש את תפקודו כרמטכ"ל. בשבועות האחרונים הוא עסוק בסיכול של כל אפשרות למינוי קצינים בכירים, בנימוק שהיו מעורבים בביזיון של 7 באוקטובר. גם ישראל כחבר הקיבינימט הביטחוני היה מעורב בביזיון הזה, אם ירצה או לא ירצה.
קצינים בכירים מגיעים לדרגת אלוף אחרי כמעט שלושה עשורים כחיילים ומפקדים. ההכשרה שלהם נמשכה שנים, ולא כל האל"מים והתא"לים היו מעורבים באופן ישיר בביזיון, או בתפקידים שבהם הייתה להם אפשרות לשנות משהו בהיערכות של צה"ל ל־7 באוקטובר. יתרה מזו, אין לנו יותר מדי גנרלים להחליף אותם בדרך לתפקיד בכיר, אלא אם ללבלר כ"ץ יש תוכנית להחזיר לשירות גנרלים במיל' שהם בני 60 פלוס. עכשיו כל המינויים מוקפאים. איני יודע מה יקרה הלאה, אבל מי שלא יקודם ואין לו סבלנות להמתין לשר הביטחון הבא, יפרוש מהשירות וייצא לאזרחות. ואלה שימתינו ללא תפקידים משמעותיים, יעבירו את הזמן בבטלה נעימה שנה לפחות, אולי יותר.
ישראל כבר היה שר ביטחון, חוץ ואוצר. בעיני עצמו הוא משוכנע שהוא יהיה היורש של נתניהו בראשות הליכוד מתישהו. הוא צעיר מנתניהו בארבע שנים, ואבי האומה עוד לא הולך לשומקום. במקביל הכריזמה הציבורית של כ"ץ נעה על הגבול הדק שבין מלפפון בחומץ לפתט במהותו. אבל זה פחות מעניין. הרבה יותר מעניין הוא בניין הכוח של צה"ל לשנתיים־שלוש שנים הקרובות. אם הוא ימשיך לסכל כל מינוי לכל תפקיד, השינוי בצה"ל לא יגיע. ואסור לשכוח שזמיר מונה לרמטכ"ל כדי לשנות.
לגדעון סער מעולם לא היו גבולות. הוא נולד נרקיסיסט
היום בשעה 12:00 שעון אוסלו יפרסם מזכיר ועדת הבחירה את זהות חתן או כלת פרס נובל לשלום. נכון שדונלד, הנכד של פרידריך הגרמני, לא בדיוק עומד בקריטריונים הנדרשים לכבוד הזה. אבל הוא נורא־נורא רוצה את ההכרה הזאת, והוא כבר עובד בכל הכוח כדי להיות חתן פרס נובל לשלום. הוא טוען שהוא פתר שבעה סכסוכים בינלאומיים, שרק הוא יודע מהם. הוא מתנגד לכל עיסוק במשבר האקלים, בעיקר למימון אמריקאי. וגם אם אינו מאמין בפתרון יש משבר אקלים. לפי פרסומים שונים, הוא מדורג שלישי בין הטוענים לתואר, והסיכוי למהפך אינו גבוה במיוחד. כמובן אבי האומה תומך בו. הרי אם יזכה, אבי האומה יודיע לעוילם־גוילם שזה בזכותו, איך לא?
אבל אותי מעניין מה יקרה. אם כצפוי הוא לא יזכה, והוא ייכנס להתקף עצבים קליל כזה. אנחנו צריכים אותו קשוב ודרוך בימים הקרובים כדי להחזיר את החטופים והשבויים שלנו הביתה. הרי לא כולנו, למעט גדעון סער, סומכים על אבי האומה שיפתור את המשבר לבד.
אני באמת אשמח אם הוא לא יחזיר את המשלחת משארם א־שייח', כי זו תהיה עוד הזדמנות בשבילו להוכיח שהוא העבדאיי הכי גדול במזרח התיכון, כדי להוכיח לאורית "הנזלת וגרטל" סטרוק, לסמוצ'קנע גרנדמייזר ולפיתהמר בן גביר שיש על מי לסמוך. שרעיון ה"התיישבות" ברצועת עזה, כולל מאחז רחב הזונה שמענגת בתרי זוזים, ממש לא מת, אבל הוא קם לתחייה, שוב. וזה רע נורא.
אנחנו מאבדים לוחמים בזמן שיגרע, בגלל משחקים ברימון יד ובנשק. מה יקרה כאשר תיפתח, שוב, הלחימה בשטח בנוי? אני אפילו לא רוצה לחשוב על האפשרות הזו.
בין לבין האופוזיציה־דרעק עושה קולות של הכנה לבחירות
אני לא אצביע לו, כי איני מצביע 42 שנה, מאז מלחמת לבנון הראשונה. כמו סאלח שבתי, יציר מוחו של אפרים קישון, אני מחכה להצעה טובה של איזו מפלגה. אם תהיה הצעה כזו, לא רק שאצביע בשבילה, אפילו אהיה פעיל עם חוגי בית ותליית שלטים. אני ממשיך לחכות.
נ.ב.
סיימתי את השלב האנטיביוטי והכירורגי באשפוז שלי. בשבועיים האחרונים אני מאושפז במחלקה לכירורגיה פלסטית. הצוות כאן מדהים, באמת. עברתי אצלם את הניתוח השביעי, והאחרון, בכף הרגל, כך אני מקווה. אני עדיין בחרדות ששלושת החיידקים שייבאתי מקו סמוי שבתאילנד לא עזבו אותי סופית. היה לי ניסיון רע ומר אחרי 40 ימי האשפוז הראשונים. שבועיים אחרי, קרסתי שוב כי הזיהום נמשך. אבל הרופאים מבטיחים לי שזהו, זה נגמר. לדבריהם, שום חיידק לא עומד במתקפה אנטיביוטית, כפי שגופי הענוג ספג בשמונת השבועות של האשפוז השני, לפי הספרות המקצועית. אני מקפיד לשאול, הם מקפידים לענות את אותה התשובה.
עכשיו אני לקראת השלב הסופי בדרך להחלמה מלאה, השיקום. אני אעבור למחלקה שיקומית בימים הקרובים. אני צריך ללמוד ללכת, חייב לחזק את שרירי הרגל שהתנוונו במהלך האשפוז הארוך, בחדר הכושר של המחלקה. מחכה לי עוד עבודה כאן של כמה שבועות.
אני יושב עכשיו על כיסא הגלגלים בחצר בין בנייני האשפוז. שעת לילה מאוחרת מאוד. אין כאן נפש חיה, זולת שלושה חתולים שמנמנים שצופים בי בעניין רב. אני מבסוט מעצמי על הדרך שעשיתי. לא התלוננתי אף פעם, גם כשהיה קשה. גם כשהפרופסורים אמרו לי לתוך העיניים: "אנחנו נלחמים לך על הרגל. אנחנו עושים כל מה שניתן לעשות", אמרתי רק תודה רבה, ושמרתי את מחשבותיי לעצמי. התנהגתי בנימוס, ככל שאני יכול. אבל באמת השתדלתי להיות אדיב ומחונך. אמא הייתה גאה בי. אבל היא לא כאן יותר, המנוי אינו זמין לתוכחה.
איני שואל את עצמי ואת כולם איך זה קרה לי. זה פשוט קרה וזהו. זו טראומה שאצטרך להדחיק כמה שיותר מהר, ולהמשיך הלאה. למגבלות אסתגל מהר, אני יודע כי אני מכיר אותי.
אז זה השלב לתודות, למשפחה המדהימה שלי, לכיפוש שמספיק שהיא נוכחת לידי ומונעת ממני כל עיסוק ומחשבה בחיי היומיום, זה נותן לי הרבה כוח. לחברים ולחברות שלי, שמאז 11 ביוני לא עוזבים אותי רגע לבד. עד ל־11 ביוני נהגתי להקיא בכל ביקור בבית חולים, זה נגמר. מה שאני חווה כאן מדי יום חישל אותי. אולי כשאצא מכאן אהיה נורמטיבי כמו כולם. וכבר לא יצטרכו לומר לי את מה שכתבו עליי בעתידות של מסטיק בזוקה: "לא יודעים מה יהיה איתך, אולי".
התרעות פיקוד העורף