מנהיגי ערב היו מוכנים ללכת רחוק כדי לרצות את הנשיא האמריקאי, להתקרב לישראל, ולבלוע הרבה גלולות מרות בתהליך. הרעיון של ממשל בינ"ל בעזה בהובלה אמריקאית הוא לא פחות ממהפכני. בדרך, ההצהרות מרחיקות הלכת באו"ם ורעיון שתי המדינות כבסיס להתקרבות ישראלית-ערבית הפכו שוב להדהוד רחוק ולא רלוונטי.
ישראל משיגה בהסכם זה רווחים משמעותיים בהתחלה, ומותירה מקום לפרשנות בהמשך. כל החטופים, ללא יוצא מן הכלל, ישוחררו מייד. מעולם חמאס לא הסכים לויתור על כלל קלפי המיקוח האנושיים עוד לפני נסיגה מלאה ושיקום, ומעולם קטאר או מצרים לא דחפו אותו להגיע לשם. הנשיא טראמפ וישראל היו ברורים מאוד בדרישה זו.
ישראל תיסוג בהדרגה, ובאופן מפוקח על ידיה ועל ידי גורמים בינ"ל נוספים; תישאר בציר פילדלפי, הקריטי לחסימת צינור החמצן להתחמשות חמאס; תפקח על המעברים; ותמנע מחמאס להשתקם. "השלב הראשון" בהסכם מביא תוצאה שונה לחלוטין ממה שדרש הארגון אך לפני מספר חודשים: השארת שלטון חמאס על כנו תוך ניהול משא ומתן אינסופי על שחרור יתר החטופים הישראלים.
מה יקרה בשלבים הבאים – הכל תלוי בשביעות רצונה של ישראל מהתקדמות התהליך. אך כבר ניתן לומר ששילוב של שני אגרופים הוביל לפריצת דרך זו: הדומיננטיות של הנשיא טראמפ ועמידתו הברורה לצד ישראל, והמהלכים הצבאיים האפקטיביים של ישראל בכל המזרח התיכון. שליטי ערב צפו איך מטוסי חיל האוויר שולטים בשמי איראן, צנעא, דמשק וביירות, איך תושבי העיר עזה מפונים כנגד כל הלחץ הבינ"ל על ישראל, איך לוחמי צה"ל שועטים על רחובות עזה, ובעיקר – ההלם הערבי מההעזה הישראלית לתקוף גם בדוחא.
למרות המשטמה ואף החרם הערבי על קטאר בזמנו, ישראל היא זו שיצאה נגדה באופן הברור ביותר. קטאר נהנתה כל השנים ממימון טרור במדינות באיזור שקיימה איתם קשרים, ובהרעלת הצעירים במדינות המערב שאירחה את בסיסיהן בשטחה. כעת חמאס נותר עם הגב אל הקיר כשכל המגנים מעליו הוסרו – החסינות הקטארית, הגרעין האיראני והשליטה בעזה, והוא נותר חשוף לחלוטין.
אין ספק שעזה איננה אלא צעד בדרך למהלך איזורי אסטרטגי גדול הרבה יותר, בהובלת ארה"ב, כפי שאמרו הנשיא טראמפ וראש הממשלה נתניהו: הקמת קואליציה אמריקאית-ישראלית-סונית נגד איראן ושלוחותיה. במובן זה, סגירת הסיפור העזתי, לפחות באופן שמציב "מסלול" להסדרה, יאפשר למנהיגי ערב לרדת מהעץ ולהיעתר לדרישת טראמפ. הארכיטקטורה הביטחונית האיזורית כולה עומדת בפני שינוי מהותי, ומעמדה של ישראל ישתדרג משמעותית – מבלי להקים מדינה פלסטינית, ותוך השגת רווחים משמעותיים.
כעת, יותר מ-30 שנה לאחר הסכמי אוסלו, ישראל ניגשת לעתיד עזה בעיניים פקוחות, עם אצבע על הדופק, וללא אשליות שלום. במובן זה גם יוטב אם הנשיא טראמפ יצנן את האופטימיות מ"שלום בן 3,000 שנה", עתיד כלכלי מזהיר לעזה ושלום עם חמאס – הגם שזהו סגנונו הצבעוני. בשנות ה-90, ממשל רבין הקים את הרשות הפלסטינית של ערפאת והפקיד בידי המשטרה הפלסטינית של ערפאת את ביטחון ישראל.
היום, הציבור הישראלי המפוקח של אחרי ה-7 באוקטובר ושנתיים של מלחמה בעזה לא יהיה מוכן להתפשר על מספר קווים אדומים: פירוז עזה באכיפה ישראלית, חופש פעולה ביטחוני מוחלט בכל הרצועה לטווח הארוך, שליטה על ציר פילדלפי ועל הפרימטר, וכרגל משלימה גם אפשור הגירה מעזה למדינות צד שלישי בעולם. הזרמת כספים לרצועה ושיקומה לא ימתנו את השאיפה של הציבור העזתי להשמיד את ישראל – אולי אף יחזקו אותה.
זוהי לא התחלת הסוף – אולי זהו סוף ההתחלה, אמר פעם צ'רצ'יל כשנעמד מול אויב קיצוני במלחמת העולם השנייה. על ישראל לגשת למלאכת השלבים הבאים מול עזה בקור רוח, בתקיפות, וללא עצימת עיניים. הכוויות בגוף ובנפש של ישראלים רבים כל כך לא יאפשרו לדרג המדיני או הצבאי לקפוץ לתוך מלכודת בשתי רגליים או לאפשר לעזה להציב שוב איום על ישראל.
גל ההקלה המהולה בעצב שישטוף את ישראל עם חזרת החטופים ישיג מטרת מלחמה ראשונה, ויסלול את הדרך להשגת שתי המטרות הנוספות: השמדת התשתית האזרחית והצבאית של חמאס, והסרת האיום מעזה – ולמהלך איזורי אסטרטגי רחב. לאחר טלטלה כה עזה, אסור לנו להתפשר על פחות מזה.
התרעות פיקוד העורף