ומי אני שאדבר בכלל, שמכירה רק חברים של חברים שנפלו על הגנת המולדת או נרצחו, אבל כואבת כל כך, כאילו הכרתי את כולם. והכאב הנורא הזה שפילח את ליבנו כבר שנתיים נרגע לו במעט היום כששמעתי שיש עסקה.
השיתופים, השיחות, הויכוחים עם אנשים שקרובים, אבל חושבים שאפשר להשאיר אותם רחוקים. לתפוס את הראש ולהשתגע. החשש התמידי, שהנה זה קורה. זה יקרה.
שכל יום משהו משתנה. שכל יום כל אחד מאיתנו יכול בעצם להיחטף ואין לנו מה לעשות בכלל. שאנחנו עומדים חסרי אונים מול מדינה שלא רוצה להצילנו.
והאימה, והפחד והאובססיה והמחשבה של מה הייתי עושה, האם הייתי נאנסת כדי להציל את ילדיי שוב ושוב, והאם הייתי מקריבה את חיי כדי להצילם והתשובה הוודאית שכן. נוסיף על כך את הסדרה החדשה שיצאה, המבוססת על המחדל הגדול בהיסטוריה ודפיקות הלב שלי מתעצמות.
ולהודות על הקיים והיש, אולי קצת יותר מתמיד. ולהיות בכאן ובעכשיו לנצח. ולדעת שהריבים בין הילדים הם צעקות שעוד עשר שנים אתגעגע לשמוע. ולזכור שוויכוחים הם דבר מבורך.
ולהנות ממקלחת יותר מבדרך כלל, משינה קצרה במיטה נוחה, ממשפחה, מטיולים בארץ, לנשום אוויר פסגות של רודוס ולהנציח את הרגע בלב, למסגר אותו.
לזכור שגם כשלא מרגישים טוב, עדיין מרגישים. וזאת זכות להרגיש. וכמובן להוקיר, להודות ולחבק את החיילות והחיילים שבזכותם אנו כאן ולמשפחות של החללים שהקריבו את היקר מכל.
לחיי העם הנפלא הזה, שכמה טוב שהוא כזה. איזה רגע היסטורי והיסטרי נכתב בשורות אלה, הלוואי שמעתה יהיו רק רגעים של דמעות מהתרגשות ובכי של חיוכים.
התרעות פיקוד העורף