בין תקווה לאובדן: המורכבות הנפשית סביב חזרת החטופים

יש רגעים בחיים הלאומיים שלנו שבהם נדמה שהנשימה עצמה נעצרת. חזרת החטופים היא אחד מאותם רגעים - מעמד של חיים ומוות, שמחה ובכי, תקווה וחרדה בעת ובעונה אחת. בתוך כל זה, אנחנו נאלצים להתנהל במרחב ביניים רגיש, מלא סתירות ורגשות עזים. ושוב אנחנו שם על הקצה שבין דופק מהיר ותשישות לבין תקווה ואופטימיות זהירה. מאז 7.10.23, אנחנו כולנו עם "נקבוביות פתוחות" – כל ידיעה, כל תמונה, כל דיווח קטן מחזיר אותנו לשם. אין לנו "עור רגשי" שמגן עלינו - כל דבר נוגע, חודר, מזכיר.

לאור ההתפתחויות של הימים האחרונים , בתוך השמחה, נולדים גם פערים בין משפחות החטופים. חלקם מחכים בהתרגשות לחבק את יקיריהם, והאחרים אולי לא יזכו לכך. המנעד הרגשי עצום, כמעט בלתי ניתן להכלה. לצד האושר יש כאב צורב, ולצד התקווה – ייאוש קודר ואכזבה. אצל חלק מהאנשים עשויה לעלות גם קנאה, רגש עם יחסי ציבור גרועים, אך אנושי וטבעי מאוד בנסיבות מהסוג הזה, ביטוי לעומק הכמיהה ולגודל האכזבה מאי סגירת המעגל.

חזרת החטופים ממלאת את המסך, את רשתות התקשורת, את הרחובות, ובעיקר את הלב והנפש שלנו, עם קשת רגשות רחבה: שמחה ובכי, הקלה ופחד, אהבה וכאב. במובן כלשהו אפשר לומר שזהו מעין זמן ביניים בין תקופה ארוכה של עמימות שעתידה להסתיים לבין מה שעוד לא באמת התחיל. השהייה הזו באי ודאות בימים אלו ממש, במרחב שבין תקווה לייאוש, כשהכל כל כך שברירי ועדין, היא אולי האתגר הקשה ביותר.

בימים כאלה כדאי להכיר וגם קצת לברך את מנגנוני ההגנה שלנו, ששומרים עלינו, כל אחד מאיתנו בדרכו - ההוא שמתרחק, ההיא שמתכנסת, מישהו מתבדח ומישהי לא מפסיקה לשאול שאלות. זוהי תגובה של הגוף והנפש שלנו למצבי קיצון וחוסר ודאות. עבור המשפחות - המעבר מאובדן עמום לשמחה עם שובו של האדם האהוב או המעבר מאובדן עמום לאובדן ודאי מפחיתה את אי הוודאות, אך גם מעוררת רגשות מטלטלים בין תקווה שנגוזה לתקווה ומשאלה שמתגשמת.

חזרתו של השבוי הביתה היא הגשמת התקוות של המשפחה וסיום תקופת הציפייה הממושכת. ואולם האדם השב למשפחתו אינו האדם שעזב את הבית, כך גם הבית אינו דומה לבית שעזב משום שבתקופת ההיעדרות חוו שני חלקי המשפחה חוויות רבות, מקצתן טראומטיות ובעלות עוצמה יוצאת דופן. בתקופת ההיעדרות המשפחה עוברת לעתים מקום מגורים, יוצרת קשרים חדשים, בני המשפחה משתנים, שנות המאבק והמפגש עם הצורך להתמודד בזירה הלאומית והבינלאומית במאבק על השבתם שינו את הזהות ואת האדם שהשבוי הותיר. לפעמים בן המשפחה לומד או משתלב בעבודה חדשה, במשפחה שנותרו ילדים הם מתפתחים ומתבגרים.

לא אחת המבנה המשפחתי, ההיררכיה והתפקידים במשפחה משתנים. חזרתו של השב אינה מחזירה את הדברים כשהיו, מה שמהווה לא אחת חווית אובדן על המשפחה והמרקם המשפחתי שהיה והתפקידים של כל אחד מבני המשפחה. אף שאת האיחוד מדמיינים הכול כאיחוד מושלם, במציאות הוא קשה ומורכב. מקורות הקושי מגוונים: אכזבה, הלם, חיי הבית שהמשיכו, משמעות המלחמה, תפיסת השבי, ההשתלבות במשפחה, השגרה שממשיכה והשינוי שחל בקשר עם בני הזוג, ההורים, החברים והקהילה כולה.

בני המשפחה משני הצדדים זקוקים לזמן להכיר מחדש זה את זה, ללמוד מה הציפיות ההדדיות ולהסתגל לחיים המשותפים.  במשפחות עם ילדים קטנים עולים אתגרים נוספים סביב הסמכות ההורית וגידול הילדים. מהמחקר שנעשה על משפחות שבויים עולה כי אף שחזרת האב ערערה לעתים את האיזון שהושג בתקופת ההיעדרות בקרב בני המשפחה בכלל ובקרב הילדים בפרט, חשוב לזכור שהשיבה הביתה הייתה בבחינת משתנה קריטי ש"מחק" את חווית העמימות בחיי הילד.

במקביל, בני משפחות החטופים החללים, המתמודדים מזה שנתיים עם ריבוי ורצף של בשורות קשות, מתעדכנות, בהן הבשורה וקביעת מות יקירם. בימים אלו הבשורה הקשה מנשוא הופכת ל"ממשית" ו"אמיתית", והתגובות הראשוניות לזיהוי וודאי של החלל ששב, עלולות להיות חריפות, עוצמתיות וקשות, מבטאות פעילות יתר, אי-תגובה בכלל, ו/או בכי, תגובות כעס, אשמה וחרטה, אשר מופיעות מתוך הקושי בקבלת הבשורה המרה. המושג "סגירה" (closure) בתהליכי אבל וצער הוא האפשרות להביא את המת לקבורה ותחילתו של תהליך האבל. חשוב להדגיש את המורכבות של המושג, כיוון שהוא עלול לרמוז על סיום ודרישה להמשיך הלאה, תפיסה שרבים מבני המשפחות לא מסכימות או לא יכולות לה, בעיקר לאחר תקופה כה ארוכה של אי ודאות וציפייה שלא מומשה. זו ציפייה להתאבל לפרק זמן מוגבל ואז "להמשיך הלאה", מה שעלול ליצור לחץ לא רצוי על בני המשפחה.

מעגלי האובדן והשכול שהתרחבו בשנתיים האחרונות פוגשים את כאבם של הפצועים ובני משפחותיהם, המשפחות השכולות שאיבדו את יקירם בלחימה ובפעולות איבה, ועתה צופים בשחרור המחבלים במקביל להשבת החטופים, שמחים על השבים אך כואבים את כאב ההחמצה והאובדן.

איך ניתן להכיל את המורכבות ואת רכבת ההרים הרגשית? ההתמודדות המיטיבה הנה ביחד אבל גם בנפרד תוך הבעת סולידריות ותמיכה: היכולת לשמוח בשמחה של משפחות השבים, לצד האמפתיה לכאב של האחרים - לא חייבים לבחור בין השניים, להחזיק את שניהם ולנוע ביניהם, כי אלו מחזקים האחד את השני.  אנחנו כולנו נמצאם באותו מרחב ביניים – ממתינים, מתפללים, חרדים, ודווקא שם, בשהייה בין דמעה לחיבוק וקבלת המורכבות, נולדת התקווה. החברה שנלחמה להשבת החטופים לחיק משפחותיהם והחללים לקבורה היא אותה חברה שלבה הפתוח, החיבוק והאהבה יעטפו את משפחות החללים ויתנו הכרה לחוויית האבל והאובדן שלהם, לצער, החמצה ושברון הלב לצד השמחה וההקלה למראה המשפחות המתאחדות.