חמאס הסכים לתנאי ההסכם לא בגלל הלחץ הצבאי הישראלי, שהתעצם בשנה האחרונה, אלא בשל הלחץ המסיבי שהופעל עליו מצד בעלות בריתו - קטאר וטורקיה, וכן מצד מדינות נוספות כמו מצרים, בניצוחה של ארצות הברית. לו היה הדבר תלוי בו בלבד, סביר שחמאס היה ממשיך בלחימה, למרות הלחץ הצבאי הישראלי.
התפיסה השגויה של "הניצחון המוחלט", שהנחתה את הלחימה ברצועת עזה, אינה נופלת לפיכך בחומרתה מהתפיסה השגויה שהובילה ל־7 באוקטובר. שתיהן משקפות חוסר הבנה אסטרטגית המסכן את ישראל ואת היכולת להגן על האינטרסים הלאומיים בטווח הארוך.
מרגע שההסכם נכנס לתוקף והוכרזה הפסקת אש, נסיגה מהירה ומבוקרת לקו הפרימטר היא אינטרס ישראלי: היא תקטין את חשיפתם של כוחות צה"ל לתקיפות גרילה ולעימותים בעומק הרצועה, בעודם מנועים מלהפעיל כוח מסיבי התקפי או הגנתי, ותאפשר ניהול משא ומתן ממושך עם ארצות הברית והמדינות המתווכות על היום שאחרי: ההסדרים שיבטיחו את מניעת שיבת חמאס לעמדות שלטון ברצועה, מניעת התחמשות מחודשת של פעילי הארגון, הקמת מנגנוני תיאום, פיקוח ובקרה, קביעת הסדרי ביטחון אזוריים, הגדרת מאפייני שיקום הרצועה ועוד.
אין להמעיט בחשיבותו של המשא ומתן הזה. ההחלטות שיתקבלו כעת יקבעו אם ההסכם יבטיח שקט בר־קיימא או שהוא רק יסלול את הדרך למשבר הבא. לכן יש לקיים את הדיונים הללו ככל האפשר במצב של יציבות ורגיעה ביטחונית.
עתה, לאחר קבלת ההסכם, על מקבלי ההחלטות והציבור הישראלי להכיר בכך שהמשך הפריסה וההיערכות העמוקה של צה"ל ברצועת עזה אינו תורם עוד להישגים ולאינטרסים הישראליים, אלא עלול לסכן אותם.
התרעות פיקוד העורף