ישראל היא מדינה קטנה עם מסורת יהודית עמוקה של קידוש החיים וערבות הדדית. לכן, למרות חילוקי הדעות הפוליטיים, כולם רואים את החטופים כבני משפחתם וייחלו לחזרתם.
עכשיו השאלה היא לאיזו ישראל יחזרו החטופים. ישראל שהחטופים חוזרים אליה היא מקום בטוח יותר בכל הנוגע לאיומים חיצוניים. הצלחנו להחליש בצורה דרמטית את האויבים שלנו, ובראשם איראן, חיזבאללה וחמאס.
אומנם בטווח הבינוני והארוך הסכנה עדיין גדולה אבל בשורה התחתונה, הסרנו לשנים הקרובות איומים שהתבררו כקיומיים ב־7 באוקטובר ובחודשים שאחריו.
מנגד, החטופים חוזרים למדינה כשמצבה הפנימי של החברה הישראלית גרוע אפילו יותר משהיה ביום חטיפתם. כל כך קיווינו לא לחזור ל־6 באוקטובר אבל חזרנו לשם על סטרואידים. החברה הישראלית ערב הטבח הייתה מפורדת עם משבר פוליטי וחברתי עמוק.
שנתיים לאחר מכן, המלחמה המתמשכת הציפה עוד יותר את הכאבים ואת הקרע והחברה הישראלית מסוכסכת משהייתה. את זה אנחנו חייבים לתקן מיד.
המלחמה הוכיחה שאנו מלוכדים כשצריך להילחם יחד אבל מקוטבים בשאלה איך נחיה יחד. ההתחייבות לחטופים ולמשפחות השכולות צריכה לבוא מלמטה. מהעם. כל אחד ואחת מאיתנו צריכים להיות מחויבים לשפה אחרת, לפתרון הבעיות. שכל פוליטיקאי, איש תקשורת, אזרח או אזרחית יחשבו היכן הם היו שותפים לפירוק והיכן הם מתכוונים לקחת חלק בתיקון. אחריות היא מילת המפתח - אישית ולאומית, ולא אצבע מאשימה לאחרים ולא לעצמי.
במסכת אבות כתוב: “לא עליך המלאכה לגמור”. אנחנו צריכים לדעת שאנחנו חלק משרשרת דורות של עם מפואר, גם אם לא נצליח לפתור הכל עכשיו. והמשך המשפט הוא "ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה". כלומר, חובה לפעול בדור שלנו למלאכת התיקון.
התיקון התחיל עם מלחמת הגבורה שהחיילים שלנו ניהלו במשך שנתיים, הוא ממשיך בהגעת החטופים הביתה למקום בטוח יותר, אבל כדי להמשיך אותו יש לתקן את החברה הישראלית מבפנים. זה מה שיבטיח את החוסן הפנימי וגם ביטחון לטווח ארוך.
התרעות פיקוד העורף